דחינו במשך עשור וחצי את הטיפול בבעיית השורש של חיזבאללה. הכלנו אותה עד שלא נותרה ברירה. ועכשיו, במשך כמעט שלוש שנים, מדינת ישראל מנהלת מערכה מתמשכת מול ארגון הטרור הלבנוני.
כמו רבים מאזרחי ישראל, גם אני הייתי רוצה לראות תמונת ניצחון ברורה, רגע אחד, חד ומוחלט, שבו אפשר יהיה לומר שהאיום הוסר והמשימה הושלמה. אבל ככל שחולף הזמן אני משתכנע שהמערכה בלבנון מלמדת אותנו שיעור חשוב: במזרח התיכון לא תמיד מנצח מי שפועל מהר יותר. לעיתים מנצח מי שמחזיק מעמד זמן רב יותר.
תפיסת הביטחון הישראלית נבנתה במשך עשרות שנים על הכרעה מהירה. מדינה קטנה עם אוכלוסייה מצומצמת לא יכולה להרשות לעצמה מלחמות התשה ארוכות, ולכן התרגלנו לחשוב במונחים של מבצע קצר, מכה חזקה וחזרה לשגרה. אלא שאחרי 7 באוקטובר המציאות השתנתה. האיום שנבנה סביבנו במשך שנים מחייב אותנו לא רק לנחישות אלא גם לאורך רוח. ולכן, למרות הקושי והכאב הנורא, אסור למדוד את המערכה בלבנון רק לפי מספר הימים שעברו או לפי השאלה האם הושגה הכרעה מלאה כבר עכשיו. ישנם תהליכים עמוקים שמתרחשים מול עינינו ומשנים את המציאות האסטרטגית לטובת ישראל.
ראשית, סוריה כבר אינה המשענת שהייתה בעבר. בחצי היובל האחרון נהנה חיזבאללה מעורף אזורי יציב וחזק, אולם כיום המציאות שונה לחלוטין. המרחב הסורי אינו מה שהיה, והיכולת להעניק לחיזבאללה עומק אסטרטגי נשחקה משמעותית.
שנית, יותר ויותר לבנונים מבינים שחיזבאללה משרת אינטרס איראני ולא מגן על מדינתם, אלא דווקא גובה ממנה מחיר כבד. זו לא אהבת ישראל, לא צריך לטפח אשליות, אבל ברור שהלגיטימציה של הארגון בתוך לבנון נשחקת. מדינה שלמה מבינה שהיא משלמת את מחיר השאיפות האזוריות של איראן. במקביל, ישראל החדשה של אחרי 7 באוקטובר מבינה כי היא לא יכולה להעלים עין מהתעצמות צבאית על גבולותיה. היא פועלת, מסכלת, יוזמת ומבהירה לאויביה שלא תחזור למדיניות ההכלה שהייתה בעבר. המשמעות היא שהזמן, בניגוד למה שנדמה לעיתים בשיח הציבורי, פועל לאו דווקא נגדנו, ובמובנים רבים הוא פועל לטובתנו. חיזבאללה נשחק והלחץ עליו מבית הולך וגובר.
יש תנאי אחד להצלחת האסטרטגיה הזאת: החברה הישראלית חייבת להמשיך לעמוד מאחוריה. אני כותב את זה כמילואימניק גאה שמכיר מקרוב את המשפחות אשר נפרדות שוב ושוב מאבות, מבנים ומבני זוג
יש תנאי אחד להצלחת האסטרטגיה הזאת: החברה הישראלית חייבת להמשיך לעמוד מאחוריה. אני כותב את זה כמילואימניק גאה שמכיר מקרוב את המשפחות אשר נפרדות שוב ושוב מאבות, מבנים ומבני זוג. אני מכיר את המעסיקים שנאלצים להסתדר בלי עובדים במשך חודשים ארוכים ואת הילדים שמוכרחים להסתגל לכך שאבא שוב קיבל צו. אנשי המילואים ימשיכו להגיע. הם הגיעו בכל פעם שנקראו, והם ימשיכו להגיע גם בעתיד. זו אחת מנקודות העוצמה הגדולות ביותר של מדינת ישראל.
אבל אסור לנו לקחת את הנכונות הזאת כמובן מאליו. אם אנחנו מבקשים מהחברה הישראלית לגלות אורך רוח במערכה מול חיזבאללה, על המדינה לגלות אחריות כלפי מי שנושאים את המערכה על כתפיהם. הממשלה הנוכחית מסיימת בתקופה הקרובה את הקדנציה והממשלה הבאה תידרש לעשות הרבה יותר. מי שמשרת, מקריב ותורם לביטחונה של המדינה חייב לקבל עדיפות ברורה ומוחשית מהמדינה שהוא מגן עליה.
במזרח התיכון מעריכים כוח, אבל מעריכים יותר סבלנות. את הכוח שלנו כבר הוכחנו. כעת נדרשת מאיתנו הסבלנות להשלים את המלאכה, אך את הסבלנות הזו אפשר לבקש רק כל עוד מדינת ישראל זוכרת מי הם האנשים שמאפשרים אותה, יום אחר יום, סבב אחר סבב, שנה אחר שנה.
