"אורי, אשמח לקבל את תמונת המודיעין של החטופים באזור", פנה אליי הדר.
"את 'יורוסטאר' אנחנו מכירים היטב", אמרתי. "מדובר במערכת מנהרות מסועפת ומתוחכמת שמחולקת לשני מתחמים - 1 ו-2 – שבהם נמצאים להערכתנו מפקדים בחמאס וכחמישה חטופים. מיפינו את האזור לעומק במסגרת תכנון ראשוני למבצע חילוץ של הימ"מ".
"יש סיבה להעריך שהחטופים נמצאים בסמוך ל'סוס יאור'?" הדר הביט בי בריכוז.
"מהמידע המודיעיני שבידינו, ומהתחקורים שנעשו לחטופים ששוחררו בנובמבר והיו במנהרה הזו, ההנחה שלנו היא ששני חטופים שוהים במרחב 'יורוסטאר 1', באחד החדרים שמרכיבים את המרחב שבו נמצא סוס יאור", אמרתי בקול יציב.
"נציין שמניתוח מעמיק של המודיעין שהגיע ממצטפא, אין אינדיקציות להימצאות חטופים בחדר שבו שוהה סוס יאור או בצמידות אליו", עידכנה אפורת השיער וסידרה את משקפיה.
אלו היו חדשות טובות. "שלושת החטופים האחרים נמצאים 350 מטר משם, במתחם 'יורוסטאר 2' - זהו מתחם אחר שעבורו בנינו תוכנית ראשונית למבצע חילוץ", אמרתי.
"מהי הערכת הנזק שלנו לתקיפה הלילה?" שאל הדר את כחולי המדים.
"אנחנו מניחים שכל מי שנמצא ב'יורוסטאר 1' עלול להיפגע. 'יורוסטאר 2' לא יינזק", ציין הטייס.
"הדר, יש עוד אפשרות", אמרתי. "מיד לאחר התקיפה של 'יורוסטאר 1' ובחסות הכאוס אפשר להכניס פנימה את לוחמי הימ"מ, ולהפעיל את תרגולת החילוץ שפיתחנו ל'יורוסטאר 2'. אני מכיר את האזור, את התרגולת ואת היחידה המבצעת", אמרתי בביטחון גובר.
"טוב," הדר כיווץ את המצח. "תרכזו לי את כל החומרים. אעלה את הרעיון לרמטכ"ל שיציג בקבינט ונקבל החלטה עד ארבע".
הפגישה התפזרה בדממה מוחלטת.
(מתוך הספר "מתיר אסורים" מאת יאיר מירון, קצין מילואים ביחידת השבויים והנעדרים של אמ"ן)
× × ×
המתקן הסודי של אגף המודיעין היה הומה אדם. קצינים וקצינות, חיילים וחיילות, אנשי מילואים וסדיר, לובשי מדים ואזרחי - כולם עקבו בדריכות אחר הנעשה במרחק כ-90 קילומטרים משם. שמחה מהולה במתח ריחפה באוויר הדחוס.
המסך שעל קיר חמ"ל יחידת השבויים והנעדרים של אמ"ן היה מחובר למערכת CRM (תוכנת ניהול לקוחות), ששימשה לגיבוש תמונת המצב של החטופים בעזה. בבוקר אותו יום, 13 באוקטובר 2025, הופיע על המסך המספר 20 – מניין החטופים החיים שנותרו בידי חמאס. בערב כבר התנוסס עליו המספר אפס.
גם רס"ן במיל' יאיר מירון, קצין ביחידת השו"ן, היה שם. "בכל פעם שחזרה עוד קבוצה של חטופים, עידכנו את המספרים במערכת", הוא משחזר. "היחידה ניהלה את השבת החטופים כמבצע לכל דבר ועניין, בדיוק כמו שאר האירועים שבהם היינו מעורבים – בין אם שחרור חטופים בעסקאות ובין אם מבצעי חילוץ".
תאר לי את האווירה בחמ"ל באותם רגעים.
"אנשים מוחאים כפיים, צועקים משמחה, בוכים מהתרגשות. ממש קתרזיס של רגשות".
גם אתה הזלת דמעה?
"אני לא הטיפוס שמזיל דמעה, אבל התרגשתי מאוד. זו הייתה עבורי סגירת מעגל אישית: בבוקר 7 באוקטובר, כשעוד לא הייתה יחידת שו"ן עם מאות קצינים וחיילים אלא צוות מצומצם של עשרה מילואימניקים, הייתי מהראשונים שהגיעו לבסיס. לא היה לנו חמ"ל, לא היו הרשאות למחשב, אפילו כיסאות היינו צריכים להשיג. מאז עשיתי כ-350 ימי מילואים".
ביום שבו הושבו אחרוני החטופים החיים, מירון כבר לא היה בשירות פעיל, אך הוא הוזמן לצפות בשחרור עם חבריו ליחידה. למרות השמחה, לא הייתה תחושת אופוריה. "ידענו שהמשימה לא הושלמה, שיש עוד 24 חטופים מתים שצריך להביא לקבר ישראל. צוותים ייעודיים של היחידה התנפלו על זה כבר באותו ערב".
ב-26 בינואר 2026 הושלמה המשימה. לוחם היס"מ רן גואילי ז"ל הושב ארצה במבצע "לב אמיץ", שגם אותו ניהלה יחידת השו"ן של אמ"ן. מירון הוזמן שוב לבסיס שבמרכז הארץ, הפעם למפגש סיכום והוקרה שבסיומו פורקה היחידה וחזרה להיות צוות מצומצם. "היה שם האלוף במילואים ניצן אלון, שהיחידה הייתה כפופה לו, ואלופים נוספים. הם הודו לכל אנשי ונשות היחידה ואמרו דברים מרגשים מאוד על התרומה שלנו להשבת החטופים".
כעת, עם צאת ספרו "מתיר אסורים" (הוצאת "ידיעות ספרים"), רומן המבוסס על המציאות, נפגש מירון עם ניצן אלון והגיש לו עותק. "כתבתי לו בהקדשה משהו בסגנון: 'תודה על כל מה שנתת למדינת ישראל וליחידה, בהמון הערכה, יאיר מירון'. נתתי עותקים גם לתא"ל ר', שפיקד על היחידה בשנה הראשונה למלחמה, לאל"מ י', שהחליף אותו, לאל”מ א’, קמ”ן היחידה, ולעוד כמה קצינים בכירים ששמותיהם אסורים לפרסום, אבל חלק ניכר מהאירוע המופלא של השבת החטופים רשום על שמם".
ספר על היכרותך עם ניצן אלון ואיך התרשמת ממנו.
"מדובר באדם מרשים ובעל חזון שהפך את שחרור החטופים למשימת חייו. אני לא בקיא בהתנהלותו מול הדרג המדיני בכל הקשור למו"מ, אבל ישבתי אצלו בדיונים שעסקו בצדדים האג"מיים והמודיעיניים וראיתי איך הוא מנהל אותם בחוכמה, מכריע במחלוקות ומקבל החלטות קשות שנוגעות לחיי אדם, תמיד מחובר למודיעין הכי מיקרו-טקטי, בקיא בפרטים הקטנים ויורד לרזולוציות שמפקדים בדרגתו לא תמיד יורדים אליהן".
ובכל זאת, במסיבת העיתונאים שכינס נתניהו אחרי השלמת העסקה הוא לא טרח להזכיר את ניצן אלון. גם גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, לא נתן לו קרדיט בנאומו. אלון אפילו לא הוזמן להשיא משואה לצד הירש ביום העצמאות. יכול להיות שמישהו מנסה למחוק את פועלו מעל דפי ההיסטוריה?
"אני מעדיף להתמקד בצד החיובי. אם אחרי 7 באוקטובר היית אומר לי שנצליח להחזיר את כל החטופים, החיים והמתים, הייתי חושב שאתה משוגע. דיברו אז על עשרות רון ארדים שלעולם לא נדע מה עלה בגורלם, על חטופים שיוברחו לאיראן. זה לא קרה. עם ישראל הצליח לעשות את הבלתי ייאמן וזה הישג שצריך לחגוג אותו, לצד הכאב על מותם של עשרות חטופים. עצוב לי שזה הפך לזירת התנצחות, ואני לא חלק מזה. מהיכרותי את ניצן, אני מאמין שהקרדיט זה הדבר האחרון שחשוב לו".
× × ×
"על כמה אירועי חטיפה אנחנו מדברים?", שאל קמ"ן צעיר.
"ישנם עשרות מקרים שבהם קיבלנו דיווח ראשוני על חטיפה, וישנן אינדיקציות על חציית גדר של מחבלים חזרה לעזה עם אנשינו. הצטברו אצלנו דיווחים ראשוניים, שאני לא יודע לאמת או לשלול, על אירועי חטיפה של שריונרים, חיילות, אמא ושני ילדיה, אישה בת למעלה מ-70, פועלים תאילנדים, תאומות בנות שלוש", הקריא גלעד בקול נרגש את רשימת הדיווחים מהמחברת שלו.
עמדנו שם, חבורת מילואימניקים, והבטנו אחד על השני בתדהמה.
"חברים," הכריז גלעד. "נראה שאנחנו מתמודדים עם אחד מאירועי החטיפה הגדולים ביותר בהיסטוריה".
(מתוך הספר).
יאיר מירון, 42, נשוי לדנה ואב לשני בנים ובת, שירת בחובה ובקבע שבע שנים וחצי, תחילה כקמ"ן בפיקוד הצפון ולאחר מכן כקצין ביחידה מסווגת של אמ"ן. בשנת 2011 השתחרר מצה"ל, עשה תואר ראשון במשפטים, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה והשלים תואר שני במינהל עסקים. "כבר מהשנה השנייה של התואר ידעתי שאני רוצה להקים סטארט-אפ", הוא מספר. "הקמתי חברה בשם Rise.ai, שמספקת לחברות כלים לניהול ארנק דיגיטלי. ואז הגיעה הקורונה, שנתנה לזה בוסט משוגע".
בשנת 2021 עשה מירון אקזיט ומכר את החברה שלו ל-Wix, מחברות ההייטק הגדולות בישראל. הוא מסרב לחשוף את גובה העסקה, אבל גורמים הבקיאים בנושא מעריכים שהסכום מאפשר לאדם לא לעבוד יום אחד נוסף בחייו. יאיר מירון אינו אדם כזה. "אחרי המכירה הייתי סגן נשיא ב-Wix במשך כשנתיים. באוגוסט 2023 הקמתי חברה בשם colab.ai, שבונה סטארטאפים בעולמות הבינה המלאכותית. בספטמבר הבאתי שותף חדש, וכמה שבועות אחר כך פרצה המלחמה".
7 באוקטובר תפס אותו בביתו בתל-אביב. "התעוררנו מהאזעקות ב-6:29, נכנסנו לממ"ד, ובערך ב-7:30 קיבלנו ממפקד הצוות הודעה: 'אירוע אמת, בואו מיד'. עליתי על מדים ודהרתי לבסיס".
גיבור ספרו, אורי מאירי, שהוא הלחמה של כמה מחבריו ליחידה ושלו עצמו, מתאר את הכאוס באותו בוקר. "מערכות המידע לא עבדו, ולא הצלחנו לתקשר עם הגופים שהיינו אמורים לדבר איתם", מספר מירון. "ניסינו לפתוח צירים מול הפיקוד ומול אוגדת עזה, אבל לא הצלחנו לקבל מענה. כשהבנו שהצירים הרשמיים קרסו, התחלנו לדבר עם אנשים שאנחנו מכירים בשטח בניסיון להבין מה קורה. בזכות הקשר עם אחד הקצינים שלחמו בעוטף, הצלחנו לסכל הגעת חוליית מחבלים לאחד היישובים, מה שמנע כמעט בוודאות חטיפה של אזרחים נוספים.
"זה גם השלב שבו הבנו שהרבה מהמידע שאנחנו מחפשים נמצא ברשתות, גלוי לכולם. ואז פתחנו צוות מאולתר שהכניס טלפונים סלולריים לחדר והתחיל לאסוף את הסרטונים שחמאס העלה. החוויה הכי בסיסית של קמ"ן היא שאתה שם את הסלולר בכוורת שבכניסה לחמ"ל, מתנתק מהעולם החיצון וצולל למקורות המודיעיניים. אבל לא הייתה ברירה".
מתי הבנתם את גודל האירוע?
"בשעה די מאוחרת של היום. הצטברו אצלנו עוד ועוד אירועים ודיווחים, עד שבשלב מסוים אנחנו מסתכלים זה על זה ואומרים: 'מה קורה פה?' הבנו שאנחנו צריכים להיערך לאירוע שמדינת ישראל לא התמודדה איתו מעולם. חילקנו את הצוות לפי גזרות – כפר עזה, ארז, רעים ועוד - וכל אחד התאפס על הגזרה שלו. במקביל הגיעה תגבורת של סדירים ואנשי מילואים".
שניים מקציני המילואים של הצוות איבדו קרובים. אחותו של אחד מהם נרצחה בקיבוץ בעוטף, וכעבור כמה ימים הוא התייצב בחמ"ל. "הוא ביקש להתגייס למרות האסון שפקד אותו ועשה עבודה מדהימה", אומר מירון.
הקצין השני, עידו נאמן, היה ממייסדי חברת Firefly. שותפו, יוסף (ספי) גניס, שימש כסמנכ"ל טכנולוגיות. ב-7 באוקטובר נרצח ספי ז"ל בצומת גמה כשנמלט מהנובה. "עידו התייצב ב-7 באוקטובר ועשה עבודה מדהימה. הם עוד הספיקו להתכתב כשספי הסתתר במיגונית".
על הכאוס ב–7 באוקטובר: "מערכות המידע לא עבדו ולא הצלחנו לתקשר, אז דיברנו עם אנשים בשטח בניסיון להבין מה קורה. בזכות הקשר עם קצין שלחם בעוטף סיכלנו הגעת חוליית מחבלים לאחד היישובים, מה שמנע כמעט בוודאות חטיפה של אזרחים נוספים"
44 ממשתתפי ומשתתפות הנובה נחטפו לעזה. יחלפו שבועות, אפילו חודשים, עד שצוות השו"ן יצליח להתחקות אחר גורלם. "הנובה היה אירוע מורכב בטירוף. היו שם מאות נעדרים – רובם כאלה שנרצחו ולקח זמן לזהות אותם, אבל גם מנותקי קשר שחלפו ימים עד שהתברר שהם בריאים ושלמים. עשרות 'קייסרים' של היחידה עסקו באירוע הנובה סביב השעון".
כל אחד מפרקי הספר נפתח בתאריך, שעה ומספר הנעדרים והחטופים המאומתים באותו זמן. למשל בפרק 14, שמתרחש 11 יום אחרי הטבח: מספר הנעדרים – 1,049, מספר החטופים המאומתים – 228. אחת המשימות החשובות ביותר של יחידת השו"ן, יחד עם מערך זיהוי החללים, הייתה להגיע למצב של אפס נעדרים שגורלם אינו ידוע. זה קרה רק באוגוסט 2024, כשזוהו ממצאים המעידים כי בלהה ינון ז"ל בת ה-76 מנתיב העשרה נרצחה בביתה. המשימה הוטלה על כתפי "חוליית הרשימות" ביחידה. "הרגע שבו הודיעו לנו שנעדר או נעדרת זוהו כחללים היה קשה מאוד", אומר מירון.
מהשעות הראשונות של 7 באוקטובר ועד השבתו של רן גואילי לקבר ישראל, יחידת השו"ן נדרשה לגבש תמונת מצב שוטפת ועדכנית ככל האפשר על החטופים – שמותיהם, מספרם, מיקומם המשוער, מצבם הרפואי והנפשי, מי מחזיק בהם ואם הועברו ממקום למקום. תמונת המצב שימשה הן כדי להוציא לפועל מבצעי חילוץ והן לצורך המשא ומתן לשחרורם.
מקורות המידע היו רבים ומגוונים, ובהם תחקור השבים, חקירות מחבלים שנתפסו, ניתוח הסרטונים ששיחרר חמאס ועוד. מירון אינו מרחיב בנושא, אבל אפשר לשער שחבריו ליחידה, ואולי אפילו הוא עצמו, נטלו חלק פעיל בתחקור השבים ובחקירת המחבלים.
שמונה חטופים חיים חולצו במבצעים צבאיים. גיבור ספרו של מירון מתאר את מבצע חילוץ החטופה א.מ. מקריית-גת, ולא קשה לנחש במי מדובר. "התצפיתנית אורי מגידיש היא היחידה שאפשר לזהות בספר", אומר מירון, שהשתתף בתכנון ובניהול מבצע "ראשית האור" לחילוצה, ב-30 באוקטובר 2023. "כל השאר מופיעים בראשי תיבות בדויים".
גם במציאות, מגלה מירון, השתמשו אנשי היחידה בראשי התיבות של שמות החטופים. "גם כדי ליצור הפרדה רגשית בין מושא הנחקר לבין החוקר, וגם בהיבט של צנעת הפרט. בדרך כלל אנשי מודיעין חוקרים איזה אבו-אחמד שרוצה להרוג אותנו, ופתאום אתה חוקר ואוסף מודיעין על האחים שלך. מדובר במידע הכי אינטימי שיש, אז צריך לשנות תפיסה ב-180 מעלות".
מירון ישב בחמ"ל השו”ן כשלוחמי היחידה המבצעית של שב"כ חילצו את מגידיש מהבית שבו הוחזקה, במחנה הפליטים שאטי. "בזמן המבצע אתה יושב עם עיניים על המסך, מפוקס, ממוקד במשימה. ואז אתה מבין שהמבצע הצליח, ומתחילה איזו אופוריה כללית".
הרגע הזה הוא כשהכוח מדווח "היהלומית בידינו"?
"חד-משמעית לא. שלב המילוט הוא סופר-מלחיץ. רק כשהם עוברים את הגבול חזרה לישראל אתה מרשה לעצמך לחייך".
אתה רואה במסך את מה שהלוחמים בשטח רואים?
"בוא נגיד שהחמ"ל מעודכן בכל מה שקורה בזמן אמת".
× × ×
הטלפון האדום צלצל. "מאירי מדבר. מול מי אני?"
"תת-אלוף איתן מיכאל, מפקד תא השליטה בבור", זיהיתי שהטון בצד השני כעוס. "תקשיב טוב, ילד. מי"ב יכול להיות פוליגון או ריבוע על שטח של 200 מטר רבוע, אבל הוא לא יכול להיות עשרה קילומטרים רבועים. למנוע תקיפה בכל הרצועה זה לא מודיעין. זו שכונה! ארבעה כלי תקיפה שלי שכבר היו באוויר נחתו בלי לתקוף חמאסניקים שסגרנו עליהם מעגל רק כי העליתם מי"ב על חצי ח'אן יונס. היית בח'אן יונס בחיים שלך?!"
"הייתי", שיקרתי.
(מתוך הספר)
שלא כמו גיבור ספרו, יאיר מירון דווקא היה בחאן-יונס. הוא הצטרף ללוחמי אוגדה 98 כדי לראות את רצועת עזה מגובה העיניים. "הדילמות שבהן התעסקנו היו מורכבות מאוד, והביקור בשטחי הלחימה מספק עוד נדבך להבנת הדבר הזה. כמובן שמפקדי היחידה נכנסו לעזה פעמים רבות, וחלקם הגיעו בעצמם מהשטח ושירתו לפני זה כקצינים ביחידות מובחרות".
אחת הדילמות המורכבות נסובה סביב המושג מי"ב (מרחב ירי בתיאום). תפקיד יחידת השו"ן היה להגדיר ולסמן במערכות השליטה אזורים שבהם קיים חשד להימצאות חטופים – ולכן אסור לבצע לעברם ירי מהאוויר או מהקרקע.
מטבע הדברים, כל מי"ב שמסומן במפה מגביל את הכוחות המתמרנים, ואף עלול לסכן חיילים. מצד שני, ירי לאזורים שבהם נמצאים חטופים עלול היה לסכן את חייהם, ולא רק בתיאוריה: על פי תחקיר צה"ל, קיימת "סבירות גבוהה" שהחטופים רב"ט ניק בייזר, סמל רון שרמן ואליהו אליה טולדנו ז"ל נהרגו בתקיפה אווירית של צה"ל במהלך חיסול מפקד החטיבה הצפונית של חמאס, אחמד רנדור - והם לא החטופים היחידים שנהרגו בשוגג מאש צה"ל.
הדילמה הזו הייתה מקור לחיכוכים בין יחידת השו"ן לפיקוד הדרום, חיל האוויר והאוגדות המתמרנות. “בדיוק כמו שהגולנצ’יק לא תמיד הבין שהגדירו לו מי”ב כדי להציל חטופים, הקמ”ן ביחידה לא תמיד הבין שהסירו את המי”ב כדי להגן על הגולנצ’יקים”, מסביר מירון. אך עם הזמן, הוא מבהיר, שני ה"צדדים" הבינו שעומדת לנגד עיניהם אותה מטרה: לנצח את חמאס ולהשיב הביתה את החטופים. תרמה לכך העובדה ש"תא המניעויות" ביחידת השו"ן, שהיה מופקד על סוגיית המי"בים, כלל לא רק אנשי מודיעין אלא גם קצינים לוחמים בעלי ניסיון מבצעי עשיר.
באופן לא מפתיע, רבים מחיילי היחידה וקציניה הם אנשי הייטק שגדלו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן. באחד הקטעים בספר מתאר הגיבור "קרוואן קטן שמעולם לא הבחנתי בו, עליו נתלה שלט 'ברוכים הבאים להוגוורטס'. ישבו בו עשרה חבר'ה שלא הכרתי, רובם עם אוזניות אטומות רעש. כולם נראו כמו האקרים ששמו עליהם מדים".
התיאור הזה משקף את המציאות. "היו שם חבר’ה גאונים, כאלה שבבוקר אתה מציג להם בעיה ובערב הם חוזרים אליך עם פתרון שלא העלית בדעתך", מספר מירון.
אפשר להגיד שיחידת השו"ן היא סוג של סטארט-אפ?
"חד-משמעית; סטארט-אפ שהמטרה שלו היא להציל חיים. בשירות הסדיר הצבא העניק לי ולרבים כלים לעבוד בהייטק ולהקים סטארטאפים, ואנחנו, כמילואימניקים ביחידת השו"ן, עזרנו לצה"ל ולמדינה להתמודד עם חוסר ודאות ומחסור במשאבים וכל מה שהקמה וניהול של סטארט-אפ הכשירו אותנו לעשות. היו ביחידה אנשים סופר-מוכשרים שהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי".
אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא שהמודיעין התאהב בטכנולוגיה וזנח את הכלים המסורתיים.
"הלב של עבודת המודיעין זה היכולת לנתח בצורה מעמיקה את מושא המחקר, במקרה שלנו – החטופים. שום פיתוח טכנולוגי ושום בינה מלאכותית לא יעמדו בפני עצמם אם הקמ"ן לא מבין לעומק את התרבות ואת השטח. זה הרבה יותר חשוב מעוד פיצ'ר בתוכנה".
× × ×
הספר מוקדש לגיבורי המלחמה.
לחטופים שחזרו אלינו, אך לעתים נשמתם עדיין במנהרות.
ללוחמים באויב, שבזכות גבורתם הספר נכתב.
לפגועי הגוף והנפש, שסוחבים איתם את צלקות המלחמה בכל יום.
למשפחות השכול, שחייהן השתנו לעד מאז הדפיקה בדלת.
לנופלים בקרב, שנתנו הכול למעננו.
(מתוך הספר)
בתקופת המילואים הסתובב מירון עם מחברת ששימשה אותו בעבודתו כקמ"ן. "בעמוד האחרון כתבתי רעיונות, בעיקר בתחום המקצועי. בסיומו של דיון קשה מאוד, רשמתי במחברת: 'אני צריך לכתוב ספר על התקופה הזאת'. הסבב הראשון הסתיים באמצע 2024, ואז לקחתי רגע לעבד את מה שקרה, התיישבתי על המחשב ופשוט התחלתי לכתוב".
בסוף אותה שנה סיים לכתוב את הספר, אך על פי החלטת הצנזורה ומחלקת ביטחון מידע בצה"ל, הוא נאסר לפרסום עד לשובו של אחרון החטופים. "באותה תקופה להגיד שהספר ייצא אחרי שכל החטופים יחזרו היה בערך כמו להגיד שהספר ייצא כשיהיה שלום במזרח התיכון".
"בזמן המבצע לחילוץ אורי מגידיש ישבתי עם עיניים על המסך, מפוקס, ממוקד במשימה. ואז אתה מבין שהמבצע הצליח, ומתחילה איזו אופוריה כללית. שלב המילוט סופר–מלחיץ. רק כשהם עוברים את הגבול חזרה לישראל, אתה מרשה לעצמך לחייך"
למה החלטת לכתוב דווקא ספר פרוזה?
"המתח בין הרצון שלי לספר את הסיפור המופלא הזה לבין הצורך לשמור על ביטחון מידע ועל צנעת הפרט חייב את השימוש בכלי של רומן שמבוסס על המציאות".
אחרי שהקדיש שנתיים מחייו לשחרור החטופים, הוא פועל למען לוחמי צה"ל. "הקמתי עם חברים את עמותת 'מילומנטור', שמטרתה לחבר לוחמים מחרבות ברזל למנטורים שיסייעו להם להשתלב בתעשיית ההייטק", אומר מירון. "רבים מהם מרגישים שדרכם להייטק נחסמת רק בגלל שלא שירתו ביחידות כמו 8200, והעמותה מנסה לתקן זאת". בינתיים יחידת השו"ן חזרה להיות צוות אינטימי. מירון וחבריו צברו ניסיון שאין כדוגמתו בעולם, אך הם מתפללים שלעולם לא יקבלו שוב את ההודעה המצמיתה: "אירוע אמת, בואו מיד!"
