צריך להתאמץ מאוד ולהתבצר בפוזיציה כדי ש"פרשת גופמן" לא תהפוך להיות כעת "פרשת היועמ"שית". מהרגע הראשון אותתו שופטי בג"ץ ליועמ"שית ולאנשיה שהם באופסייד מוחלט, ניסו בהערותיהם להציל אותם מעצמם, אך כמו במקרים אחרים גם כאן, ההתנגדות לממשלה קידשה אפילו את הפגיעה במוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. נציג היועמ"שית טען בדיון בג"ץ שיש להעדיף את עמדתו של המשפטן, שמומחיותו היא בחינה של ראיות. ובכן, שלושת השופטים דחו פה אחד את בחינת הראיות שערכו בלשכת היועצת שהתאמצו כל כך להגיע למסקנה השגויה כי נפל פגם בטוהר המידות של גופמן. וזה בהרכב שופטים בעל רוב אקטיביסטי. כבר בדיון הטיחו השופטים בנציג היועמ"שית ענר הלמן כי הייעוץ "נשענים על השערות ולא על ראיות", העלבון הגדול ביותר עבור משפטן. היועמ"שית כתבה בתגובתה האחרונה לבג"ץ כי "הוועדה החליטה להכשיר את המינוי – ויהי מה". קשה לחמוק מהמחשבה כי היא דיברה כנראה מתוך צפונות ליבה, פסלה במומה שלה.
בניגוד לתקופות אחרות, אין כיום בלשכת היועמ"שית או בין המשנים שלה פונקציה כלשהי של "גורם ממתן". כזה שיודע להזהיר מפני עמדות קיצוניות, לזהות מוקשים (אפילו את הבולטים שבהם), ולהרים דגל אדום כשהחץ נורה ורק אחר כך מסומנת המטרה. המשנה לשעבר רז נזרי היה כזה, היו גם נוספים, אך כיום מי שיעז, ייחשד ב"התקרנפות". המתח המתואר פעמים רבות בפסיקה שבין שני תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה – תפקידו כשומר סף ותפקידו כמייצג הממשלה ומסייע לה להגשים את מדיניותה – אינו קיים בלשכת היועצת משום שזו נטשה כמעט לגמרי את תפקידה האחרון. התוצאה היא עגומה: שוב עמדה של היועמ"שית וצוותה מתרסקת בבג"ץ.
לפי פסיקת בג"ץ הרי שעל היועמ"שית לסרב לייצג את עמדת הממשלה רק במקרה קיצוני, אם לדעתה יש אי-חוקיות מובהקת. עוד נקבע בפסיקה כי היועמ"שית היא הפרשן המוסמך והבלעדי של החוק עבור הממשלה וחוות דעתה מחייבת. בבג"ץ גופמן, כמו ביותר מדי מקרים אחרים, בג"ץ דחה את עמדתה המשפטית של היועמ"שית ואימץ את עמדתה המשפטית של הממשלה. היועמ"שית התריעה כי הממשלה אינה מתייחסת לחוות דעתה כמחייבת, אך עם צבר ההתרסקויות בבג"ץ, כיצד ניתן להמשיך לסמוך על מומחיותה? השופט אלכס שטיין נזף ביועמ"שית "אני דוחה בשתי ידיים את הניסיון הפסול להפוך את ההליך ל'משפט גופמן'", וקבע כי היא והמשנה לימון בדו כלל משפטי. זאת לא הפעם הראשונה, גם בבג"ץ מינס נקבע על ידי השופט סולברג כי השניים עשו זאת. כדי להצדיק את האקטיביזם השיפוטי והייעוצי, משפטנים פופוליסטים נוהגים לתהות "מה ימנע מהממשלה להחליט להרוג את כל הג'ינג'ים". באותו מטבע חלוד, מה ימנע החלטות מופרכות של הייעוץ המשפטי לממשלה שדעתו מחייבת?
היה זה השופט גרוניס שהגיש עמדה בתיק ללא אישור היועצת. אלא שהפעם, משום מה, היועמ"שית לא דרשה להוציא את העמדה מהתיק
בהליך שסופו ניקוי שמו של רומן גופמן, התגלה חשד לפגמים בטוהר המידות דווקא של הייעוץ המשפטי לממשלה. יו"ר הוועדה גרוניס – שבג"ץ קבע שהתרשל בניהול הוועדה, אגב מומחיות המשפטן – הסתיר מיתר חברי הוועדה מידע שנקבע בבג"ץ כחיוני וקריטי. הוא עשה זאת באמצעות היועמ"שית שכתבה חוות דעת נגד מינוי גופמן בה ציינה: "אישי, למכותב בלבד". כלומר: רק לגרוניס. זאת, בניגוד להצהרותיו של נציגה במהלך הדיון בבג"ץ. וכאשר שלושת חברי ועדת גרוניס ביקשו להגן על עצמם בהליך נגד עמדת היועמ"שית נגדם והגישו תגובה לעתירות, היועמ"שית דרשה להוציא את העמדה מהתיק שכן לא אושר לוועדה ייצוג נפרד. השופטים קיבלו זאת. ואולם מאוחר יותר, היה זה השופט גרוניס שהגיש עמדה בתיק ללא אישור היועצת. אלא שהפעם, משום מה, היועמ"שית לא דרשה להוציא את העמדה מהתיק.
היועמ"שית מסרה בתגובה לפסק הדין כי "אנו מכבדים את פסיקת בית המשפט". זה יפה. ומה עם הפקת לקחים? יהיו לפסק הדין השלכות? מישהו יקח אחריות? כלום. אצבע מאשימה כלפי הממשלה, צודקת ככל שתהיה, לא תכסה על הכשלים.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.06.26
