הזירה הפוליטית בישראל מתקרבת לעוד מערכת בחירות גורלית, אך נדמה כי דווקא הסוגיה העמוקה והיסודית ביותר לקיומה של המדינה נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי: שאלת האתוס הציוני.
השיח הפוליטי הנוכחי אינו עוסק בעיצוב מחדש של האתוס הזה, המבוסס על זכותנו ההיסטורית והלאומית על הארץ, המגובה בהחלטות המוסדות הבינלאומיים, ובתרגום המעשי של זכות זו לחידוש המפעל הציוני. המפלגות השונות אינן מציגות חזון ותוכניות מעשיות להתיישבות בכל חלקי הארץ ולחיזוק הפריפריה, להפיכת ישראל למוקד משיכה ליהודי העולם, להשבת המשילות ועידוד התעשייה והחקלאות הישראלית.
תחת זאת השיח הפוליטי מתמקד בשאלות פרסונליות, בחלוקה לגושים נעדרי זהות אידאולוגית ובמחלוקות נפיצות כמו חוק הגיוס והאחריות לטבח השבעה באוקטובר. חוק הגיוס הינו דוגמה מצוינת לכך. הדיון הציבורי נמנע מלעסוק בעובדה שציבורים רבים במדינת ישראל ובהם מרבית הציבור החרדי והערבי, לא חונכו על ברכי האתוס הציוני ובשל כך גם אינם תורמים את חלקם למימושו.
אין ספק כי סוגיות הביטחון, אחריות הדרג המדיני והיחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית הן חשובות. אולם כאשר הן הופכות למוקד הבלעדי של הדיון הציבורי, הן דוחקות לשוליים את שאלת היסוד: מהי מטרתה של מדינת ישראל ומהו הסיפור הלאומי שמכוחו היא קיימת. ללא עוגן רעיוני ברור, השיח הפוליטי הופך לטקטי, אישי וקצר טווח, ומאבד את היכולת להעניק לציבור חזון משותף ותחושת ייעוד.
בתוך הוואקום הרעיוני הזה בולטות במיוחד עמדותיהם של גורמים בשמאל הישראלי הממשיכים לאחוז בתפיסה שלפיה ישראל היא ביטוי להתיישבות קולוניאליסטית שנישלה את תושביה המקוריים של הארץ. אישי ציבור, אקדמאים ואנשי תקשורת מעניקים לגיטימציה לנרטיב הפלסטיני. כאשר יאיר גולן טוען שחיילי צה”ל רוצחים תינוקות כתחביב, כאשר בוגי יעלון טוען שישראל מבצעת פשעי מלחמה, הקמפיין הבינלאומי מקבל גושפנקה “מפי הסוס”.
חזרנו ליהודה משום שאנחנו יהודים. אנחנו ציונים משום שבמשך אלפיים שנה נשאנו לירושלים תפילה, געגוע ותקווה
הבעיה במסרים הללו אינה רק הנזק התדמיתי שהם גורמים לישראל בזירה הבינלאומית, אלא ההתעלמות ממשמעותו המעשית של הנרטיב הפלסטיני. הקריאה “מהנהר עד הים” מבטאת שאיפה למחיקתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זוהי שאיפה שלא השתנתה לאורך עשרות שנים של טרור, הסתה ומאבק מזוין נגד עצם הקיום היהודי הריבוני בארץ.
למרות זאת, מהדהדי הנרטיב הפלסטיני בישראל מגלים יחס סלחני כלפי עשרות שנות טרור בלתי פוסק. הם מוכנים להעניק לפלסטינים “הנחת פליט”, להסביר אלימות כריאקציה למצוקה. הם מאמצים כלפיהם מערכת נורמות מקלה בהרבה מזו שהם מפעילים כלפי המתיישבים היהודים ביהודה ושומרון. במקום להבחין בין ציבור ציוני רחב, ערכי ותורם לבין מיעוט אלים הקיים בתוכו, שיש למצות עמו את הדין, הם מכתימים את "המתנחלים" ומציגים אותם כמכשול לשלום וכמקור הבעיה.
מכל הסיבות האלה, הבחירות הקרובות חייבות לעסוק מחדש באתוס הציוני ובדרכים למימושו. הציונות לא קמה מתוך קולוניאליזם אלא מתוך זיקה היסטורית, רוחנית ולאומית בת אלפי שנים של העם היהודי לארצו. הגיע הזמן להפסיק להתבייש בכך. חזרנו ליהודה משום שאנחנו יהודים. אנחנו ציונים משום שבמשך אלפיים שנה נשאנו לירושלים-ציון תפילה, געגוע ותקווה. רק מתוך חיבור מחודש לאתוס הזה ניתן יהיה לגבש מדיניות לאומית יציבה, להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והמדיניים, וגם להציע בעתיד פתרון מציאותי לסכסוך עם הפלסטינים. אך פתרון כזה יכול לצמוח רק לאחר שישראל תחזור לאמץ את האתוס הציוני וגורמים מתוכה יפסיקו להדהד את הנרטיב הפלסטיני.
