משפחת גולדברג-פולין הצליחה להגיע ללבבות של מליונים בארץ ובעולם. ההורים של הרש, שנחטף ממסיבת נובה ונרצח במנהרות, הפכו באל כורחם לסמל, בין היתר בזכות היכולת שלהם להשמיע קול בהיר וצלול בתוך אפלה גדולה. הם הצליחו לעשות זאת, יחד ולחוד, לאורך כל תקופת השבי – גם של בנם, וגם של השבויים האחרים ששוחררו בהמשך. למרות האובדן הנורא של הרש, הם המשיכו להיאבק על החטופים שנותרו בכל כוחם.
1 צפייה בגלריה
רייצ'ל גולדברג פולין, עטיפת הספר When We Will See You Again
(צילום: Ammar Awad/Reuters)
כשספרה של רייצ'ל גולדברג-פולין, "כשנראה אותך שוב", יצא לאור – הוא טיפס מיד לראש רשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס". אני מנחשת שעתיד דומה צפוי לו פה, בישראל, עם צאת המהדורה בעברית. בכריכה אפורה ומסקנטייפ לבן עליה, בדיוק כמו זה שמנה את ימי השבי על החולצות של שניהם, נחת הספר על דלתי. זה לא ספר על מאבק, כפי שאולי היו מי שציפו. זהו ספר על אובדן ועל אהבה. שני מושגים עצומים שדורות על דורות מנסים ליצור להם מפת דרכים. אבל יותר מכל, עבורי, זהו ספר שמבהיר מה המשמעות של להיות אישה יהודיה בעולם. ויותר מכך – אמא יהודיה. וזה נכס שלא יסולא בפז.
קראתי את הספר באנגלית, למרות שזה הרבה פחות נוח, כי רציתי להיות עם רייצ'ל בלי פערי התיווך. קראתי, ודמעתי 90% מהזמן. ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגש המרכזי שחשתי היה אסירות תודה. הכרת תודה עמוקה לאישה שהצליחה בכתיבה גדושה ובהירה (זה כמעט אף פעם לא עובד יחד) לשקף את משמעות החיים היהודיים. כל צורת החשיבה של רייצ'ל נעה לאורך ולרוחב התרבות היהודית. התנ"ך, התלמוד, ההלכה והמדרש נמצאים כמעט בכל עמוד. בקריאה באנגלית זה בולט עוד יותר. צריך להסביר בפירוט מה המשמעות של ברכת כהנים, איך יתכן שמוות ביסורים של רבי עקיבא הופך לסיפור מכונן, ומה בדיוק העניין עם שבת, עם תפילה, עם תהילים, עם טלית. טלית שילד עטוף בה בדרכו להיטמן באדמה, במקום לעמוד תחת החופה.
ברגעים הכי קשים בחייה, גולדברג-פולין הפכה למצפן עבור רבים. הספר נושא את קולותיהם של אבותינו ואמותינו. הם כולם שם. רבי עקיבא ושלמה המלך. משה רבנו ויעקב אבינו. אברהם ושרה. בית כנסת וקהילה
ברגעים הכי קשים בחייה, גולדברג-פולין הפכה למצפן עבור רבים. בארץ ובעולם. היא הצליחה להמשיג את הבלתי מומשג, להאיר דרך באפלה גדולה. והיא עשתה זאת, ועושה זאת, דרך היותה אמא יהודיה. הספר, כמו כל דיבור שלה, נושא את קולותיהם של אבותינו ואמותינו. הם כולם שם. רבי עקיבא ושלמה המלך. משה רבנו ויעקב אבינו. אברהם ושרה. בית כנסת וקהילה.
החיים היהודיים הם עוגן, הם שייכות, אבל יותר מכל – הם מורה נבוכים. בתוך המבוכה הקשה שכולנו בתוכה, בתוך הסערה, יש מצופים. יש מצפן. מכל הרגעים המתוארים בספר, יש שניים שנחרטו בנפשי לעד: הייתה מי שהשוותה את סיפור המשפחה לדרישה מאברהם לעקוד את בנו. העקדה כסיפור סמי-רומנטי. רייצ'ל מתקוממת, אבל אז שואלת את ג'ון מה עונה אב יהודי לבקשת העקדה? (אצל האמהות זו לא שאלה, נשמתה של שרה פשוט פרחה). "מנהל איתו משא ומתן", ענה בעלה. ג'ון הוא צאצא של אברהם אבינו. אברהם כונה אברהם העברי – כי עמד מהעבר השני וידע לנהל משא ומתן עם אלוהים. ג'ון הולך בדרכו.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס הרגע השני הוא תיאור התקווה כמצווה מקראית. כחיוב בסיסי לכל יהודי: ובחרת בחיים. לבחור שוב ושוב. בחיים. להאמין ביכולתנו להפוך את החיים לטובים. למיטיבים. או במילותיה של רייצ'ל: "שהתקווה תרד עלינו כמו חוטי גשם דקים ותעטוף אותנו בערפילי נחמה מהירש הנצחי שלנו, שנרו יוסיף לדלוק תמיד לצד נרות השבת האחרים".
בהלוויה ההיא, תחת השמש הקופחת, ג'ון סיפר על משמעות שם המשפחה שלו. פולין – ראשי התיבות של פועלי ישועות. הזוג הזה, בדרכו ובדרכה, ובדרכם של בנם שלא הכרתי, פועלים למען הישועה. פועלים בתוך שרשרת דורות ענפה שנמתחת מאירופה דרך אמריקה ועד ארץ ישראל, מתוך אמונה ומתוך שייכות בת אלפי שנים. בימים שעוד נכונו לנו, אנו זקוקים לפועלי ישועה. כל אחד ואחת מאיתנו בתחומו. זו משימה.
