זה נכון שהתוכניות להוצאת נתניהו לנבצרות לא יצאו אל הפועל. לפחות לא באופן רשמי. נתניהו לא הוצא לנבצרות והתיקון לחוק אף עבר בבג״ץ ברוב דחוק, אך המציאות היא אחרת. כי בפועל, היועמ”שית כן הוציאה את נתניהו וממשלתו לנבצרות מהותית. הרקע הוא משפטו של נתניהו שהתגלה כלא פשוט לניהול ולתביעה. המפכ”ל לשעבר אלשיך הודה פעם שהם כלל לא חשבו שזה יגיע למשפט. אך הדברים התגלגלו בצורה אחרת. ועל רקע הדיונים שחשפו את מחדלי החקירה והתביעה, צמח לו הרעיון של הוצאת נתניהו לנבצרות.
ברמה המשפטית היבשה היועמ”שית התנגדה, לפחות חלקית, וענתה שאין טעם לדון בזה כעת. היא גם התנגדה לתיקון לחוק, לפיו הנבצרות תהיה רק במקרה של אי מסוגלות בריאותית כמו במקרה של אריאל שרון. זו היתה הרמה היבשה של הדברים. בפועל היא לא חיכתה וכן הוציאה את נתניהו לנבצרות. המהלך הבוטה ביותר לכך היה בפרשת דוד זיני. היא אסרה על נתניהו לעסוק במינוי ראש השב״כ בשל ניגודי עניינים בגלל פרשת קטאר. אחר כך הרחיקה לכת עוד יותר ואסרה גם על השרים בממשלה כי הם יהיו חותמת גומי של נתניהו. וכך על פניו הוציאה את כל הממשלה לנבצרות, ומאז היא ממשיכה. בהרב-מיארה מוציאה לפועל את משנתו של יצחק עמית לפיה דמוקרטיה מתה בצעדים קטנים ודואגת להוציא את הממשלה לנבצרות בצעדים קטנים.
היא גם לא מזניחה את אהרון ברק. כפי שברק הביא לנו את ההפיכה השיפוטית מבלי להצהיר עליה, גם בהרב-מיארה לא מצהירה על הנבצרות שהשיתה. היא עושה זאת בין היתר לא בהתנגדות למינויים, אלא במשיכת הזמן. גלי בהרב-מיארה והמשנה ליועמ”שית גיל לימון לא מעוניינים רק בביטול המינויים של הממשלה. הם רוצים בעזרת לוחמה משפטית להתיש את הממשלה ולצמצם את העשייה שלה בעזרת ויכוחים והתנגדויות בלתי נגמרים.
ההתנגדות לכך שנתניהו ימנה את זיני, ההתנגדות לגופמן, ההתנגדות לכך שמבקר המדינה יחקור את השב”כ והצבא ועוד. כל אלה נועדו כמו במלחמת התשה, להכניע את הממשלה ולמנוע ממנה למשול.
נוה דרומי צילום: איליה מלניקובדמיינו מה היתה יכולה הממשלה לעשות אילולא ההתנגדויות הפבלוביות של לימון ובהרב-מיארה: זיני היה מתמנה בזמן ופקודיו היו מקבלים אותו ללא שאלות. אותו הדבר ביחס לגופמן ולגופים שהקיזו את דמו והקשו עליו את הנחיתה במוסד. הרפורמה בתקשורת, הרפורמה המשפטית, אפילו המינוי לנציב שירות המדינה נמרח בגלל ההתנגדות לרואי כחלון.
ניתן לראות זאת גם בחיי היומיום. לא פעם שואלים המבקרים מדוע הממשלה הקודמת הצליחה יותר במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. התשובה פשוטה: בניגוד להיום, היועמ”שית היתה אז מגוייסת למשימה. או יותר נכון — לממשלה. עכשיו היא מגוייסת להכשלתה. ראש הממשלה ביקש לכנס את קבינט הפשיעה פעם בשבוע, להגדיר אותם ארגוני טרור — דבר מזה לא נעשה. כשביקשו לפטרה כי היא מתנגדת ללקוח שלה, שזו הממשלה, היא סירבה להתפטר ומאז נדבקת לכסאה. ויש לה סיבה טובה להידבק. בהרב מיארה, כך נראה, בתפיסתה את עצמה כראש ממשלה אלטרנטיבי, לא מעוניינת להשאיר את המדינה ללא ראש ממשלה. הרי את זה שהציבור בחר — נתניהו — היא כבר הוציאה לנבצרות מהותית.
