קשה להפריז בכישלון הממשלה בטיפול בסחבת במערכת אכיפת החוק על כל זרועותיה. עם כל הכבוד לסעיפיה המרובים של המהפכה המשפטית, ולהצעות החוק שהצטרפו אליה מאז כגון פיצול תפקיד היועמ"שית והשינויים במח"ש, לאזרחים רבים הנתקלים במערכות החוק יש בעיה אחרת, פחות ערטילאית והרבה יותר מציאותית: הימשכות לא סבירה של הליכים חקירתיים, פרקליטותיים ומשפטיים. במילים אחרות, הם לא רואים את הסוף לסבלם.
לכאורה, הסיבה העיקרית לכך היא הנתק שבין שר המשפטים יריב לוין לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, נתק שגורם לעיכוב במינוי שופטים ומגביר את העומס. אבל ישנם שני גורמים נוספים שתורמים לסחבת. מדובר באחים הנשכחים של ההליך הפלילי: התמשכות חקירות המשטרה, והזמן שלוקח לפרקליטות להכריע אם לסגור תיקים או להגיש כתבי אישום.
מדי פעם נחשף הציבור לסיפור אישי על מתדיין פלוני או אלמוני שההליכים בעניינו נמשכו שנים רבות, ובינתיים נהרסו חייו, בריאותו ומשפחתו. וכל זאת עוד טרם נכנס בשערי בית המשפט. בעניין זה אין שוני בין אדם מן השורה החשוד בתקיפה לבין ראש ממשלה המיוחס לו שוחד. שניהם – כמו גם קורבנותיהם לכאורה – נקלעים למנהרת עינוי דין שהקצה שלה לא נראה באופק.
אחת העילות המרכזיות להחלטה בחודש שעבר על סגירת התיק נגד יועצי ראש הממשלה שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, הייתה חלוף הזמן מתחילת החקירה. גם תיק חקירת הפצ"רית לשעבר נע זה שנה הלוך ושוב בין המשטרה, הפרקליטות ובג"ץ.
כל פרשה כזאת עלולה לשמש בעלי עניין כהוכחה כביכול לאכיפה בררנית (במקרה הרע), או כקונספירציה על השארת תיקים פתוחים כאמצעי סחיטה (במקרה הגרוע). אבל גם בניכוי התיאוריות היצירתיות של מכונת הרעל, הסחבת היא עובדה שלא ניתן לחלוק עליה.
אחריות מרכזית לסחבת
יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית), מנסה לעשות משהו בנדון. השבוע אמור היה להתקיים דיון בהצעת החוק שלו - "הגבלת משך הזמן של חקירת משטרה וטיפול התביעה בתיק חקירה עד להגשת כתב אישום". בשל עומס לקראת פיזור הכנסת, ההצעה לא הוגשה לקריאה ראשונה, ורוטמן שואף לעשות כן בשבוע הבא, כדי שהחוק יהיה מוכן להחלת רציפות בכנסת הבאה.
הדיונים לקראת החקיקה עסקו בשלושה גופים בעלי אחריות מרכזית לסחבת: 1. מחלקת החקירות של המשטרה. 2. מחלקת התביעות שלה (המגישה את רוב כתבי האישום במדינה). 3. והפרקליטות. מדובר בדינוזאורים כבדי תנועה שמראש יעילותם שנויה במחלוקת, קל וחומר כשהם סובלים ממחסור משווע בכוח אדם כתוצאה מייבוש ארוך שנים.
אבל גם הממשלה והקואליציה אחראיות למחדל. לו רצו, הן היו יכולות להשליך את יהבן על בעיית הסחבת כפי שהשליכו את יהבן על חוקי המהפכה המשפטית שעמדו בליבת האינטרסים שלהן (ביטול עילת הסבירות, שינוי הוועדה לבחירת שופטים, חוק מח"ש, פיצול תפקיד היועמ"ש ועוד). הצעת החוק של רוטמן היא בבחינת מוטב מאוחר.
"הסטטוס של אדם כ'חשוד' במשך 11.5 שנים לא יקרה עוד", הוא אמר בדיון בוועדה. "לאדם יש זכות בסיסית לדעת מתי מסתיים ההליך ומוסר ממנו הכתם. המטרה חשובה וקונצנזואלית. לא ייתכן שאדם יהיה בסטטוס של חשוד או נחקר למשך זמן בלתי מוגבל. זו פגיעה גם בתיקים שמתעכבים ולא מוגשים בהם אישומים, וגם בתיקים שצריכים להיסגר".
לדברי רוטמן, פרק הזמן בין פתיחת חקירה להגשת כתב אישום בעבירות מסוג פשע אמור להיות שנתיים וחצי, אלא שבגלל שינוי הנחיות במשטרה ובפרקליטות התווספו מנגנוני הארכה, והתקופה עומדת כיום על כ-11.5 שנים.
הצעת החוק שלו מבקשת לקבוע הגבלה של משך זמן החקירה המשטרתית, והגבלת הזמן להשלמתה על ידי התביעה. כל חקירה תוגבל לפרק זמן בהתאם לחומרת העבירה, להוציא מקרים מיוחדים. סעיף נוסף בחוק יחייב הגשת כתב אישום בתוך פרק זמן מקסימלי לאחר סיום החקירה, אחרת - בית משפט לא יוכל לדון בו.
בדיונים בוועדה הוחלט שההצעה תעבור בקריאה ראשונה כשההגבלה תעמוד על שנתיים, מלבד חקירות יוצאות דופן. על רקע השגות של המשטרה והפרקליטות, הסכים רוטמן שמשך הזמן יותאם וידויק לקראת הקריאה הסופית, בכנסת הבאה.
וכך, הנורמה תהיה שאם חלפו שנתיים מיום חקירת אדם באזהרה, ולא קיימות נסיבות חריגות, ייסגר התיק בעילת "חלוף הזמן". את התקופה ניתן יהיה להאריך באמצעות אישור היועץ המשפטי לממשלה לתקופה של חצי שנה נוספת, ככל שקיים אינטרס ציבורי בהמשך ההליך.
נוסח החוק יפרט סייגים שיחרגו ממניין השנתיים: מניעה רפואית, שהות בחו"ל, חסינות, עזרה משפטית בין-לאומית, שימוע, ניהול הליכים לטובת הסדר כופר או סגירת תיק מותנית. כמו כן מוצע כי פתיחה מחדש של תיק שנסגר בעילה של חלוף הזמן תתאפשר רק במקרה של ראיות חדשות משמעותיות.
חשדנים
במשטרה מן הסתם מתייחסים בחשש ובחשדנות ליוזמה של רוטמן. "צריך להביא בחשבון שיש מקרים שבהם מתקבלת ראיה משמעותית אחרי פרק הזמן המוקצב, אבל התיק כבר ייסגר", אמרה נציגת המשטרה בוועדה, סנ"צ דנה צ'רנובלסקי.
"אין בהצעה מנגנון שמאפשר לנו לעסוק במקרים כאלה".
היא הוסיפה שבמקרים מסוימים, הסמכות לסגור את התיק אינה של המשטרה. "זה עלול להוביל לכך שהמשטרה תיאלץ להעביר לפרקליטות תיקים לפני מיצוי חקירה, ואז היא תחזיר אותם אלינו כדי שנשלים את החקירה. זה יכניס אותנו לסוגיות סבוכות".
מנגד, עו"ד ישי שרון, שייצג בדיון את הסניגוריה הציבורית, הציג זווית אחרת התומכת בהצעת החוק. "יש אינטרס רחב יותר הנוגע ליעילות אכיפת החוק", אמר. "מחקרים מראים שמה שמרתיע הוא לא בהכרח החמרה בענישה כמו מיידיות התגובה. ככל שהתגובה קרובה לעבירה - ההרתעה גוברת. לכן אנחנו תומכים רציונלית בהצעת החוק, אבל בעבירות החמורות נרצה לראות מגבלת זמן ארוכה יותר".
עמדה מסויגת יותר הציגה עו"ד יפעת רווה ממשרד המשפטים, שאמרה: "אין מחלוקת על הצורך לייעל את הליכי החקירה, אבל יש לעשות את הדברים בזהירות, כדי שהדבר לא יבוא על חשבון הגעה לחקר האמת".
היא הזהירה שמגבלות וסעיפי התיישנות ימנעו הגשת כתבי אישום. "צריך לוודא שלא ייגרם נזק שימנע את חקר האמת והצדק", הוסיפה. "עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה היא שהחקיקה היא לא המסגרת הנכונה. בהצעת החוק אין אפשרות למתן ארכות במקרים מתאימים. כמו כן נפקות ביטול כתב אישום היא דרקונית, ויש חשש לפגיעה באינטרס הציבורי ובנפגעי עבירה. יש גם קושי יישומי של הוספת תקנים ומשאבים למערכות".
היו"ר רוטמן השיב לה וסיכם: "ההצעה נועדה לקבוע ברירת מחדל: כשאין ראיות - התיק ייסגר; כשיש ראיה שבעקבותיה תרצו לפתוח את התיק - תוכלו. הארכת היועמ"ש היא לא המנגנון היחיד, ולאחריו במידת הצורך תוכלו לפנות לבית המשפט להארכה נוספת. אתם לא חייבים לחכות לסוף השנתיים ולסגירת התיק באופן אוטומטי. תצטרכו לקחת טווחי ביטחון. הרוב המוחלט של התיקים נסגרים תוך חודשיים-שלושה. הדיון הוא על אותם 1,000-2,000 מקרים שבהם פרק הזמן לסגירת התיק או להגשת כתב האישום מתארך מעל לשנתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.06.26
