הבחירות שהתקיימו לאחר מלחמת יום כיפור לא סיפקו כותרות פוליטיות מרעישות. למרות המכה הקשה והכשל המודיעיני הגדול בתולדות המדינה, הציבור בחר באותו הדבר. מפלגת השלטון, המערך, זכתה ב-51 מנדטים. גולדה הייתה אהובה. כשהיא ירדה לבקר חיילים בדרום, התפרסמה תמונה שלהם מוחאים לה כפיים. היא הקימה בקלות ממשלה, ואחרי מספר חודשים עזבה כשברקע הפגנות ומחלת סרטן. החליף אותה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין, שתיחזק את הקואליציה כשלוש שנים. רק במאי 77' הגיש העם את החשבון להנהגה שלו והביא את המהפך.
למרבה ההפתעה, נראה כי ההיסטוריה חוזרת. על פי כל הסימנים בחודשים הקרובים צפוי ציבור כאוב ומפוכח לבחור עוד מאותו דבר, ולגלגל את המפץ הפוליטי האמיתי, לבחירות שיתקיימו אחריהן. זה לא מקרה, זו שיטה.
1 צפייה בגלריה
גולדה מאיר עם חיילים בסיני לאחר מלחמת יום כיפור. הייתה אהובה למרות הכישלון | צילום: ארכיון צה"ל
הבחירות שהעלו את בגין היוו יותר מחילוף בהנהגה, הן הביאו איתן ברית קואליציונית, וסוציולוגיה פוליטית-שבטית שמלווה אותנו עד היום. בבחירות שהעלו את נתניהו ב-96' כינה ארתור פינקלשטיין את השבטים הפוליטיים שהגדירו למעשה קווי המתאר של הקואליציה של בגין - היהודים והישראלים.
סנטימנט?
אם המבחן היחיד לשינוי היה מבחן הסנטימנט הציבורי, הבחירות הקרובות היו צריכות להיות רעידת אדמה. אחרי הכל, בארבע השנים שעברו מאז הבחירות, מרבית אזרחי ישראל שינו את הדרך בה הם מבינים את המדינה, את עצמם ואת מקומם בה. את השינוי הזה, שהפך אותם דומים יותר זה לזה, לא הביא ספר, מאמר, נאום או מנהיג. השינוי העמוק קרה בלי מילים. דרך המעשים. מלמטה.
לבוקר 7 באוקטובר נכנסו הישראלים כשהם חצויים בין פלג יהודי ופלג ישראלי. בחודשים שהגיעו אחריו, אותם אנשים הוכיחו לעצמם שהעמידה בשם האינטרס הלאומי חשובה להם הרבה יותר מכל הדברים שמפרידים ביניהם.
המאורע שמעיד על כך שהוא ההתגייסות הרחבה ביותר של אומה מערבית מאז סיום מלחמת העולם השנייה. הישראלים נקראו אל הדגל והתייצבו. יחידות לוחמות רבות חצו את רף ה-100% לאחר שאנשים התייצבו גם ללא צו קריאה. כ-300 אלף ישראלים בתוך ימים ספורים.
לשם השוואה, כשפוטין ניסה לגייס כמות דומה של חיילים באומה של 140 מיליון איש, למלחמה באוקראינה, התוצאה הייתה הצתה של לשכות גיוס ובריחת מאות אלפי גברים מהמדינה. ישראל לעומת זאת, הייתה במהלך סבבי הלחימה העצימים, המדינה היחידה בעולם המנצחת על מערך של "טיסות חילוץ" המחזירות את אזרחיה הביתה, לשדה הלחימה, ולא החוצה.
ציבור עצום התמסר למאמץ הלאומי מרצונו, לא לשבועות אלא לשנים. במסגרת ההתגייסות ושיתוף הפעולה הזה, ההבדלים שהגדירו את השבטים הפוליטיים הפכו לניואנסים שוליים. הלקח הזה לא יישכח. מאות אלפי המגויסים, והמיליונים שעטפו אותם בעורף, הוכיחו לעצמם שבשביל קיום הבית הלאומי הם מוכנים להקריב את רווחתם, ביטחונם, ולעיתים קרובות מדי את חייהם.
כך, למרות חוסר יכולתה של ההנהגה הפוליטית להגיע לפשרות משביעות רצון שהיו מובילות להשתתפות ונשיאה בנטל של החרדים וערביי ישראל, רוב הציבור המשיך להפגין גמישות, מסירות ואומץ יחידניים בקרב האומות. תכונות שבאופן משונה, מנהיגיו סירבו ועדיין מסרבים לגלות.
עידן הפודקאסט
איך יודעים ממה עשוי מנהיג במאה ה-21? רואים איך הוא מתפקד במבחן הפודקאסט. אם בעידן הטלוויזיה והעיתון, פוליטיקאים נאלצו לדלל את המסרים לסיסמאות קצרות ומשויפות שעוברות אולפנים או עריכה במוספים. עידן הפודקאסט מאפשר למנהיג הפוטנציאלי להכניס אתכם לסלון, להוריד בלייזר, לפתוח כפתור, ולאפשר לכם לצפות בו מנהל שיחה כנה ועמוקה על הדרך שבה הוא רוצה לקחת אתכם ואת המדינה.
תרבות הפודקאסטים הפכה לדרך המרכזית שבה צעירים צורכים פוליטיקה, כי היא מקדשת אותנטיות, כנות ושיחה פתוחה ולא מפולטרת. זו הסיבה שרוב הפודקאסטים המוצלחים מבוססי הראיונות, לא שייכים לכלי תקשורת ממסדיים, למפלגות או לארגונים. הם מזוהים עם טיפוסים עצמאיים שמחויבים לסקרנות, לקהל שלהם ולאמת.
בקמפיין האחרון טראמפ עלה אליהם לרגל. הם, בתמורה, לא ריחמו עליו. לקס פרידמן תקף אותו על טענותיו לזיופים בבחירות ב-2020, וגרם לו להודות כי "הפסיד על חוט השערה". ג'ו רוגן התעמת איתו על חוסר היציבות בכהונתו הראשונה ושאל ישירות: "מדוע מינית הרבה אנשים גרועים?". ת'יאו פון שאל אותו שאלות חודרניות על אחיו שמת מאלכוהוליזם, ואנדרו שולץ לעג לו על מה שראה כעמדה פחדנית בנוגע להפלות.
מנהיגי האופוזיציה והקואליציה בישראל לא מתנהלים בכנות ופתיחות רדיקלית. במקום לנהוג בנדיבות במילים ובראיונות, הם מתחפרים כמו שחקני פוקר בפינה שלהם, וזורקים לעברנו סיסמאות מעידן הטלוויזיה
זה לא היה קל, אבל הציבור אהב את זה. כי גם אם התוכן לא תמיד התאים לטראמפ, המצביעים הבינו שהוא מחויב לצורה של הפודקאסט: לכנות ולחשיפה רדיקלית. פוליטיקאי שרוצה לדבר אמת; שיש לו חזון חדש, פורץ דרך ונדרש לגבי הדרך שבה המדינה צריכה להתנהל, יוצא מאזור הנוחות שלו וקופץ על כל מיקרופון שמוכן לארח אותו. פוליטיקאי כזה חושב, מתווכח ובעיקר מסביר - גם מול מראיין ספקני או עוין - מה הביא אותו לעשות מעשה: לקום ולבקש הנהגה.
מנהיגי האופוזיציה והקואליציה בישראל לא מתנהלים בכנות ופתיחות רדיקלית. במקום לנהוג בנדיבות במילים ובראיונות, הם מתחפרים כמו שחקני פוקר בפינה שלהם, וזורקים לעברנו סיסמאות מעידן הטלוויזיה. הם ילכו לאולפנים ידידותיים עם מיקרופון שנראים כמו פודקאסט; אך יימנעו משיחות לא מתוסרטות.
ברק הרשקוביץ, אחד הפודקאסטרים הפוליטיים החשובים בישראל, ביקש לראיין את איזנקוט. זה לא קרה. בפוסט ב-X סיפר הרשקוביץ, "בהתחלה היה וייב חיובי. אבל סיפרתי לצוות שלו שאשאל: איך הוא מתכוון לתקן את המערכות הביטחוניות? מה התוכניות הכלכליות? בכלל, מה התוכניות שלו למדינה? קיבלתי תשובה שלילית. הוא לא יגיע + גוסטינג". במקרה הזה, מדובר באיזנקוט, אבל זה נכון למנהיגות הבכירה מימין ומשמאל.
בעבר פוליטיקאים יכלו לתרץ את הדרך העמומה והגמלונית שבה הם מעבירים מסרים בכך שאין להם ברירה - ככה עובדת תקשורת. כיום, ההתנהלות שלהם מבהירה שהם פשוט לא רוצים שתדעו מי הם ומה הם חושבים. את הרעיונות והחלומות האמיתיים שלהם הם שומרים קרוב לחזה, בשעה שהם מחייכים אליכם בחום משלט חוצות, המבקש מכם להשאיל להם הפתק שלכם בסיבוב הקרוב. כשהם לא מרשרשים בסיסמאות או מטיחים עלבונות הם מציעים תוכניות המשנות סדרי עולם - של מוסדות וסמלים המשתייכים אך ורק לציבורים שלא יצביעו להם לעולם. הם מתנהלים כך לא מתוך רשעות או חוסר עניין, אלא כיוון שפשוט אין להם רעיון.
רותם מ. סלעהאמת היא שהם לוקחים חלק במרוץ להנהגה כברירת מחדל. הם פשוט כבר שם, ובהיעדר חזון בוער, הם לא מבקשים לקבל הזדמנות להנהיג, אלא להשיג תפקיד; לקחת חלק בסיבוב הנוכחי של משחק הכיסאות המוזיקליים בתקווה שיישארו מסביב לשולחן, ואם אפשר, יזכו לשבת בראשו.
עד כאן לחדשות הרעות. החדשות הטובות הן שבחירות 73' מלמדות אותנו דבר נוסף: שהשינוי יגיע. ישראל עדיין במלחמה, עדיין מגויסת, עדיין מדממת. הבשלה של תחושות בטן לרעיונות – ושל רעיונות לתנועות חברתיות ופוליטיות לוקחת זמן. זמן ההבשלה הזה אינו מכיר מועדים מלאכותיים כמו בחירות. השינוי לא מחכה לקלפי. הוא מחכה לרעיון - ולמי שידע להגיש אותו.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.06.26
