לא משנה כמה פערים יתגלו בין התוכנית המקורית שאיתה יצאה לדרך מערכת "שאגת הארי", ובמוקדה השאיפה למיטוט המשטר באיראן, למציאות שבה הוא שרד וייתכן שמאפייניו קיצוניים יותר מכפי שהיה ערב העימות וכוחו מבית ובאזור לא בהכרח פחת - בישראל ממשיכים לקרוא בלהט למימוש יעד זה, כפי שבלט בנאומים שנישאו בשבוע שעבר, בפרט בטקס החלפת ראש המוסד.
1 צפייה בגלריה
(צילום: Hamed Jafarnejad/ISNA/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS, shutterstock, AP/Alex Brandon)
בהקשר הזה בולטות ההכרזות ולפיהן סבירות קריסת המשטר האיראני התחזקה בעקבות המערכה, דבר שמזכיר הבטחות דומות לגבי סימני שבירה גוברים בחמאס ובחיזבאללה. ברקע נשמעות בשיח התקשורתי שוב ושוב “מנטרות” נטולות סימני שאלה לגבי קיום בלבול, תחושת נכאים, סדקים פנימיים, וקשיי תפקוד בקרב האויב, שלמרות המכות הקשות שהוא סופג בכל החזיתות, מפתיע ביכולת שרידות ובהמשך פעילות, כפי שמגלם חיזבאללה בשבועות האחרונים.
במקרה האיראני מדובר בכישלון של ניסוי אסטרטגי תקדימי שנסמך על שילוב בין "עריפה", כלומר חיסול רחב של צמרת האויב באמצעות תקיפות אוויריות וללא מהלכים קרקעיים, פגיעה ביכולותיו הצבאיות והממשליות, עידוד תסיסה מבית, ושימוש בקבוצות שוליים (בעיקר מיעוטים), שלפי התכנון אמור היה להביא למיטוט המשטר. ייתכן שהנוסחה הייתה עובדת בזירות שונות ברחבי העולם, אך לא במקרה של שחקנים דתיים אידיאולוגיים וקנאים במזרח-התיכון מבית היוצר של תפיסת "המוקאוומה" (התנגדות), הנכונים לספוג פגיעות קשות אך לא להרים דגל לבן.
טבע האויב
סדרת חשיפות מהשבועות האחרונים ממחישה הבנה מוגבלת של מתכנני "שאגת הארי" לגבי טבע האויב. במוקדה האמונה ולפיה ניתן לערער את המשטר באמצעות מיליציות כורדיות (מבלי לתהות האם מיעוט פריפריאלי יכול למוטט מרכז שלטוני, ואיך הדבר נתפס בעיני הפרסים הדומיננטיים במדינה), כשברקע מועלה תירוץ ולפיו הרעיון המופרך מיסודו כשל רק בשל התנגדות ארדואן או ניסיון "לנחם" בדיווח ולפיו הנשק שהועבר לכורדים נתפס מידי חמאס וחיזבאללה. ביטוי חמור יותר לשיבוש בהבנת המערכת האיראנית מגולם ברעיון ההזוי לקדם את מינויו של מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן בעבר האוחז בעמדות אנטי-ישראליות ואנטישמיות קיצוניות, כ"חלופה משופרת" לכאורה לבכירים בטהרן שחוסלו בידי ישראל וארצות-הברית במהלך המלחמה.
הבעיה לא נעוצה בכמיהה הלגיטימית להיעלמות אויב, אלא בכך שהשיח בנושא אינו מלווה בניתוח כן לגבי משגים, קל וחומר בהודאה בכישלון התוכנית המקורית, והלא-מציאותית, באופן שיאפשר תהליך בריא של הפקת לקחים והשתנות. במקום זאת, מוצגת גישה מקובעת, שלכאורה משקפת דבקות במטרה אך בפועל מסווה טעויות וטועים סדרתיים, תוך כפירה מתמשכת בערך התחקיר.
החשיפות מהשבועות האחרונים ממחישות הבנה מוגבלת של מתכנני "שאגת הארי" לגבי טבע האויב. במוקדה האמונה ולפיה ניתן לערער את המשטר באמצעות מיליציות כורדיות
כל זאת מתרחש כמעט שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, טראומה שהמחישה פער בהבנות "האחר" ואמורה הייתה לדחוק לתיקון בקרב מקבלי ההחלטות. בכך משתקף דפוס עגום: מי שמתעקש לא לתחקר את החטא הקדמון, ממשיך לנקוט מהלכים שגויים המגלמים את זרעי הקונספציה שקרסה, אך נדמה כי שום כישלון לא דוחק לקיים חשבון נפש ובירור טעויות, ובמקום זאת יש התקדמות רווית ביטחון והתלהבות לכישלון הבא, כפי שבלט בעזה במיזמי ה-GHF, טיפוח המיליציות וקידום חזון טראמפ. ההרפתקאות המזיקות ממחישות שיפור מועט, אם בכלל, בהבנות העומק של הצד השני, בעיקר בכל הנוגע לתרבות, להיסטוריה ולאידיאולוגיה שלו, ומחדדות שאלות מטרידות בדבר קיומם של קולות אחרים בתהליכי התכנון שגילמו ספק או התנגדות לטענה שניתן למוטט את המשטר בטהרן, ועד כמה אפקטיביים גופי בקרה שתפקידם לאתגר בשיטתיות את התזה השלטת. לכל אלה התווספה פארסת מינוי מבקר המדינה בשבוע שעבר שמבטיחה כנראה המשך דחייה או בדיקה מוטה מלכתחילה של שורשי מחדל 7 באוקטובר. כל זאת, תוך סיכול הפקת לקחי אמת והתנעת תיקונים החיוניים לכל חברה שחוותה טראומה ורוצה לוודא שלא תחזור שוב.
הבעיה אינה רק טעויות סדרתיות הנובעות מהתעקשות שלא לתחקר משגים, אלא נרמול והצדקה של גישה זו. בעקבות כך מתבסס עולם ערכים המגלם התכחשות לנטילת אחריות, לאמירת אמת, ולהודאה בטעויות, ובכלל לראות בכישלון סיבה מספקת שלא להמשיך לשאת תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות. קונספציית 7 באוקטובר, על זרעיה ההרסניים, הפכה אפוא יתומה, אך בה בעת התקבעה בחשיבה ובמעשה בישראל, בעיקר בקרב קובעי המדיניות, ולפיכך מתחזקת הסבירות שתפציע בדמות טרגדיה חדשה בעתיד.
הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול".
