"אמא למה אבא הולך שוב למילואים? אין מישהו שיכול להחליף אותו?". שאלה פשוטה וכל כך תמימה שיעלי שאלה אותי כשעידן חזר למילואים לראשונה אחרי הפציעה. "כי צריכים אותו יעלי. יש לו משימה חשובה והוא מגן עלינו ועל כל עם ישראל", ניסיתי לענות ולהסביר מושג גדול של ציונות במשפט אחד קצר שמותאם לגיל 6. "הוא חייב ללכת או שהוא בוחר?" היא שאלה מיד אחרי.
פחדתי לענות על זה. איך אני אומרת לה שהוא בוחר? הרי ההיגיון מנותק מהבחירה הזו. אבא שלה, ו-100 אלף אבות נוספים, בוחרים כבר מאות ימים לצאת מהבית למרות שהם יודעים מה המחיר. למרות שהם כבר יודעים שבוודאות תהיה לזה השפעה על הילדים שלהם ועל הזוגיות שלהם. למרות שהם יודעים שאולי כשהם יחזרו מקומות העבודה שלהם כבר לא יוכלו לחכות להם פעם נוספת, למרות שהם יוצאים מהבית החם והמוגן לעבר מלחמה. הם בוחרים בזה. הם בוחרים בעם ישראל.
נשמתי עמוק ואמרתי את האמת: "הוא בוחר יעלי. הוא לא חייב אבל הוא בוחר שכן". יעלי ענתה: "אם הוא בוחר לעזוב אותי וללכת, זה כנראה ממש חשוב”.
וככה ילדה בת 6 לקחה על עצמה את כובד המשמעות של החיים במדינת ישראל, שמה את עצמה בצד לטובת כולנו. ברגע אחד מבלי להבין שהיא עושה את זה, הילדה שלנו התגייסה למלחמה הזו.
היום מציינים את יום ההוקרה למשרתי המילואים ומשפחותיהם, ואני מוצאת את עצמי בתחושות מעורבות.
הלב שלי גאה - מתפוצץ מגאווה, שהבית שלי משרת במילואים. שהאיש שלי בוחר להיות שותף להגנה, שכולנו תומכים בו, למרות שזה ממש קשה לפתוח לו את הדלת ולהגיד שלום בכל פעם שהוא יוצא.
הלב שלי גם כואב, עצוב וכועס. ששנתיים וחצי עברנו מאז שהמלחמה הקשה הזו התחילה ולא הרבה השתנה כדי שאבא של יעלי לא יצטרך לבחור שוב ללכת למילואים.
אנחנו שנתיים וחצי אחרי, ועדיין עסוקים בטלאים על טלאים של מענים במקום להסתכל קדימה ולבנות כאן פתרונות אמיתיים - עיגון בתקציבים וחקיקה שישמרו על משפחות המילואים
אנחנו שנתיים וחצי אחרי, ועדיין עסוקים בטלאים על טלאים של מענים במקום להסתכל קדימה ולבנות כאן פתרונות אמיתיים - עיגון בתקציבים וחקיקה שישמרו על משפחות המילואים. אנחנו עדיין נאבקות על מענים למשפחות שלנו - על מרכז חוסן ארצי שידע לטפל במשמעויות הרגשיות והנפשיות שהמילואים הותירו עלינו, על הגנות תעסוקתיות כדי שנוכל להמשיך להתפרנס בכבוד ועל העובדה הפשוטה שהיעדרות של הורה מהבית ל-100 ימים בשנה זו לא מציאות נסבלת או אפשרית לאורך זמן. אנחנו עדיין מרגישות לבד בתוך המערכה.
אני רוצה להגיד שאני גאה מבלי לנרמל את המציאות.
אני רוצה לספר שבעלי יצא לעוד סבב מבלי שיהיה ברור שיהיה גם עוד אחד אחריו.
אני רוצה - ואנחנו רוצים - שיגבו אותנו. שנרגיש שממש כמו שאנחנו מתגייסים גם מתגייסים בשבילנו.
אנחנו רוצים שיבינו שזה לא יחזיק מעמד. שכל הדגלים האדומים האפשריים כבר הורמו, חצינו את שלב ההתרעות, חובת ההוכחה היא עליכם - מי שמנהל את המדינה. תוכיחו לנו שאתם באמת מוקירים אותנו.
וזה לא יקרה בשלט או בתעודה, הוקרה אמיתית נובעת מהקשבה - תקשיבו לנו כשאנחנו אומרים שצריך פה מהלכי עומק ולא פלסטרים, תקשיבו לנו כשאנחנו אומרים שהמחירים הפכו לבלתי אפשריים לנשיאה, תקשיבו לנו כשאנחנו אומרים שאנחנו צריכים חילוף.
הכותבת היא מנכ"לית פורום נשות המילואימניקים
