"צער, סבל וכאב זה לא תקלה בחיים, זה חלק מהחיים. אבל רק להתמסר לזה לא יוציא אותך ולא יעזור לך ולמשפחתך", אומר פרופ’ מולי להד. המילים שלו, שנאמרות במשרד קטן בקריית-שמונה בזמן שאזעקות על חדירת כטב"מים של חיזבאללה מפלחות את השקט, הן לא קלישאה טיפולית אלא מסקנה מהחיים עצמם.
פרופ’ להד, שחגג לאחרונה 73, צבר לעצמו מוניטין של מומחה בעל שם עולמי כפסיכולוג רפואי בכיר וכפסיכולוג חינוכי. לאורך עשרות שנים הוא הציב חומה בצורה בין תורת החוסן והטראומה שפיתח לבין סיפורו האישי. והוא היה שם, בכל פינה בגלובוס, מייעוץ לאו"ם, הובלת משלחות סיוע לזירות אסונות טבע ביפן ובסרי-לנקה, ליווי אוכלוסיות שנפגעו במלחמת רוסיה-אוקראינה וגם פיתוח מודלים להתמודדות עם אסון התאומים – פרופ’ להד טיפל בכל מי שנזקק לו, אבל לא דיבר על סיפורו האישי המטלטל. ואז הגיעה השבת השחורה, ואפילו החומה שלו נסדקה.
"הרבה שנים לא דיברתי בהרצאות או במפגשים שלי עם מטופלים על האובדנים שלי", הוא אומר בראיון ל"7 ימים" על האתגרים שזימנו לו החיים, שכללו פציעה אנושה בתאונת דרכים שגרמה לקטיעת כף רגלו, את אובדן אשתו ורד שנפטרה מסרטן ואת השכול שהכה בו שנית כשבנו האהוב, עומרי, נהרג בטיול בג'ונגלים של דרום אמריקה, והוא רק בן 23. "בשנים האחרונות אני מרגיש שזה אחד מהדברים שאני כן מביא, ולא בשביל להגיד לאחרים שצריך להתנהג כמוני, אלא בגלל שלפחות מהניסיון שלי – כן, אפשר לקום מהמקום הכי נמוך שהגעת אליו".
בין פעולותיו מסביב לעולם הוא חוזר תמיד לבסיס האם המקצועי שלו בקריית-שמונה, שם הוא פועל מאז 1979 במרכז "משאבים", שהקים לפני 45 שנה ושמעניק תמיכה לתושבים בחירום ובשגרה. המציאות הנוכחית בגבול הצפון היא משהו שגם הוא לא זוכר כמותו, אבל גם האזעקות לא מקפיצות אותו כמו הרגע שבו הוא שומע בשיח הציבורי את התהייה: "לאן נעלם החוסן של תושבי הצפון?" "שאלה כזו היא עוול מוסרי", הוא אומר. "התושבים הפכו לקורבנות של המיומנות שלהם, של הציפייה מהם, ושלהם כלפי עצמם, 'להיות חזקים' – אבל זה לא יכול לעבוד לאורך זמן בלי תמיכה והכרה.
"מאז אוקטובר 23' המושג חוסן מעורבב עם טראומה", מסביר להד. "אחרי 7 באוקטובר עם ישראל הראה חוסן אמיתי. קיבלנו מכה באופן מובהק, גם כקהילה וגם כפרטים. קמנו מאפר ועמדנו מזה. אבל היום אתה כבר לא מדבר על חוסן אלא על שחיקה. כמה פעמים אתה יכול לאסוף את עצמך ולקום שוב ושוב, ולהרגיש שבעצם מצפים שתעשה את זה לבד?"
מאז 7 באוקטובר ועד אפריל האחרון ניתנו במרכזי החוסן של "משאבים" בגליל העליון ובגליל המערבי מעל 104 אלף שעות טיפול פרטני לתושבי האזור. "אנחנו רואים עלייה ברורה בפניות אלינו", הוא אומר, "אבל ברור לנו שחלק מהאנשים אפילו לא מנסים לפנות כי הם כבר לא מאמינים שזה מה שיכול לעזור להם. אי-אפשר למכור לאנשים את אותה תרופה".
להד, כמי שראה מצבי קיצון ואזורי מלחמה, ובעיקר את נפגעיהם, מתנגד למחשבה שטיפול פסיכולוגי הוא אבקת קסם שתרפא את המצב כל זמן שהמלחמה נמשכת. "טיפולים עם פסיכולוג, עובד סוציאלי או מטפל באומנות מוגבלים מטבעם", הוא אומר. "אנחנו מדברים, בשמרנות, על חמישה עד עשרה אחוזים שיסבלו פוסט-טראומה חריפה שקשה לצאת ממנה. מאיפה אשיג מטפלים לכל זה? אי-אפשר לדרוש חוסן בלי לספק תנאים. חוסן לא נבנה מסיסמאות, אלא מביטחון, כלכלה, קהילה וחינוך. ביקורת ואדישות מחלישות. השייכות מחזקת, והחוסן צומח מהתחושה שלא הפקירו אותך".
וזה האתגר במקרה שבו הטראומה או המלחמה הסתיימה לפני תחילת הטיפול, אבל מה קורה כשהמטופל מגיע בזמן שהמלחמה בחוץ נמשכת?
"במצב כזה, מה יעשה איש המקצוע שכבר שמעו אותו התושבים מסביר להם שלוש-ארבע פעמים איך עושים נשימות וקרקוע, וברגע שהם יצאו מהחדר האירוע חזר? כל הרעיון בטיפול במצבי פוסט-טראומה הוא שהטראומה נגמרת ואז אתה מתחיל לטפל באנשים ולתת להם כוחות, ולא שהאירוע חוזר בכל פעם מחדש".
5 צפייה בגלריה
“הרעיון בטיפול בפוסט־טראומה הוא שהטראומה נגמרה, ולא חוזרת בכל פעם מחדש". מתמגנים מעוד נפילה בצפון
אחרי כמעט אלף ימים של מלחמת התשה בחבל הארץ שכה יקר לו, הוא מביט בנתונים שהצטברו ומבקר את אלה שמפנים את הביקורת כלפי שכניו. "אנשים נוטים לחשוב שאם אדם נשבר, עייף או כעוס, סימן שאין לו חוסן. זו טעות", הוא קובע. "במצבי קיצון ממושכים, ירידה בתפקוד היא חלק טבעי מהתגובה האנושית. חוסן איננו להיות סלע גרניט, אלא היכולת להיפגע, להתערער ובהדרגה להתאושש. הנפילה היא חלק מההישרדות. כך שהטעות הגדולה היום היא לשאול אם לתושבי הצפון יש חוסן. השאלה הנכונה היא אם ניתנו להם תנאים בסיסיים להחזיק מעמד לאורך זמן".
× × ×
הבחירה של להד לחשוף את פצעיו דווקא עכשיו אינה מקרית. היא נולדה מתוך הבנה עמוקה של מושג הבחירה במצבי קצה. בקיץ 1992, לאחר קטיעת כף רגלו השמאלית בעקבות פציעה אנושה בתאונת דרכים, הוא ניסח לעצמו על מיטת בית החולים את מה שיהפוך ברבות הימים לאבן יסוד מקצועית. "החלטתי שיש לי נכות אבל אני לא נכה", הוא אומר. "היה לי מאבק עם החבר הכי טוב שלי בנושא, שגם היה עורך הדין שלי, וכל הזמן רצה שלא אתפקד כדי שאקבל יותר פיצויים, אבל לא הייתי מוכן, וכתבתי שני ספרים בשבעת חודשי האשפוז שלי בבית החולים, וגם הדרכתי סטודנטים".
התלאות בחייו לא הסתיימו שם. פחות מעשור לאחר מכן, באוגוסט 2001, נפטרה אשתו ורד בתום מאבק במחלת הסרטן והותירה אחריה צוואה שהפכה למוטו עבור להד ורבים ממטופליו: "את השמחות צריך לארגן, כי הצרות באות מעצמן".
"כשאשתי נפטרה, הדבר הראשון שאמרתי הוא שיש לי אחריות", הוא משתף. "אחריות על הילדים - לאזן להם את החיים עם האובדן הזה - ויש לי מעגלים של משפחה וחברים שהיו שם ונתנו יד ותמכו. אבל אובדן של בן זה סיפור אחר לגמרי. זה שבר שאתה מסוגל לחיות איתו, אבל הכאב כל הזמן חוזר", הוא אומר, ומבטו מתקשח כשהוא נוגע בפצע החשוף מכל עבורו, מותו של בנו, עומרי, באוקטובר 2009. "אני לא מסתיר את הצער והכאב, אבל אני רוצה לזכור את החיים עצמם. הוא חי במשך 23 שנים וחצי, והמוות שלו, כמה שהוא עצוב ונורא, הוא אותו רגע נוראי שהכל נגמר, אבל אנחנו צריכים לזכור שהיה פה אדם מלא בחיים".
את הניסיון הישיר הזה עם התופת הפרטי שלו להד מתרגם ישירות לקליניקה, ומשם לקהילות שלמות שנמצאות תחת אש. כשהוא מביט על פגועי המלחמה הנוכחית, הוא מזהה דפוסים דומים של התכנסות אל תוך הפציעה, ומזהיר מפניהם. "אני מדבר עם חיילים בפוסט-טראומה, ואומר להם, 'תראו, זו בחירה שלכם להיכנס למסלול של נכות’", הוא אומר. "יש בזה המון רווחים. מגיע לכם. אבל אל תתמסרו לתפקיד הנכה’. כמי שליווה שורדי שואה, ראיתי בדיוק את ההבדל בין אלה שאמרו, 'עברתי חיים קשים, אבל אלחם כדי לחזור להיות אדם עם קריירה, חברים ושמחות', לבין אלה שאמרו, 'אחרי כל מה שעברתי אני לא שווה כלום'. האחרונים הלכו והידרדרו. לא נעים להגיד, אבל אנשים מתחברים לסבל הרבה יותר מאשר לתפקוד. כשהסביבה שלך תומכת בך בכל פעם שאתה נופל - יש סיכוי שתמשיך הלאה. רחמים מורידים אנשים".
מראות השבר הללו אינם תיאורטיים עבור מי שמסייר ברחובותיה הריקים של קריית-שמונה. במהלך מלחמת שאגת הארי, ניתן היה לראות בכניסה לבניין העירייה משפחות מותשות שנאחזו בשערי הברזל הסגורים, מתחננות לכרטיס המיוחל לאוטובוס הפינוי, רק כדי לזכות בהפוגה של כמה יממות בבתי מלון מרוחקים. במקלטים הציבוריים, עמוק מתחת לאדמה, נשים העבירו שבועות ארוכים בשינה לצד עשרות זרים, כשהן מודות בבכי חנוק שהן מרשות לעצמן לדמוע רק בלילה, כשהילדים ישנים, כדי לא להפגין חולשה.
המציאות הזו מייצרת הגירה שקטה ומדאיגה. ההערכות בקריית-שמונה מדברות על כך שעם סוף שנת הלימודים, משפחות רבות שעוד ניסו לתת הזדמנות וחזרו לאזור בתום תקופת הפינוי הרשמית, ביולי 2025, יארזו את חפציהן ויעזבו לתמיד. להד מודאג במיוחד מהיעלמותה של מה שהוא מכנה "אוכלוסיית האמצע" - עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של העיר, שלא צועק חזק אלא עושה מעשה.
"נותנים לתלמידי הצפון הרבה הקלות בבגרויות, וזה בסדר, אבל כשראש עיריית קריית-שמונה אומר ש-40 אחוז מתלמידי כיתות א'-ח' לא יודעים קרוא וכתוב, זה אומר שכשיגיעו למקום שבו יתמודדו מול בני דורם מערים אחרות, הם שוב יהיו בקבוצה חלשה ומזוהה"
"במצב הזה בדיוק, תושבי שכבת האמצע עוזבים", הוא אומר. "השכבה הזו היא הרוב. רבע מהאוכלוסייה היא החזקה, כ-40 אחוזים נמצאים בקבוצה החלשה שלא יכולה לקום וללכת, והשאר באמצע. בקהילה חזקה הם צריכים להיות הרוב, והיום הם לא. הם לא מוכנים לחכות שיפנו אותם והם עוזבים, והם המנוע לכלכלה, לתרבות ולחיים הקהילתיים. כל אחד במשרדי הממשלה יגיד שהם מאוד מעריכים את תושבי קריית-שמונה, אבל כשזה מגיע לתכלס הם מערימים כל כך הרבה מכשולים לעומת כל כך מעט ביקורים. זו חוויה גדולה של נטישה ומסר כפול, של ‘אנחנו איתכם אבל לא ממש עוזרים לכם’".
הנתונים העסקיים בשטח תומכים באבחנה שלו. "ביישובים הסמוכים לגבול יותר מ-70 אחוז מהעסקים הקטנים והבינוניים חוו ירידה במחזור, ובקריית-שמונה יותר מ-40 אחוז מהעסקים שהיו בעיר ערב המלחמה לא שבו אליה", הוא אומר. "האירוע הכלכלי הזה מבחינתי הוא לב האירוע הנפשי. מה שחסר לנו היום זה התווך – העסקים הקטנים, בעלי המקצועות החופשיים, שהם הלב של היישובים. דרוש אומץ להחזיק עסק כשאתה יכול להיתקע מחר עם סחורה, וגמרנו. לאנשי שכבת האמצע לא פעם יש ברירה, הם ימצאו תעסוקה גם במקום אחר, והם לא מבוהלים מהאפשרות לנדוד דרומה".
המדינה מנסה לפתור זאת כרגע באמצעות מענקים, זה המענה הנכון?
"ידוע בכל העולם שתגמול במקום שיקום לא עובד, אבל הוא נורא נוח כי הוא סותם את הפה. זו חלופה, במקום להגיד ‘בואו נשבור את הראש ונראה מה עושים בשלב הראשון ומיד כדי לתת להם יד שיוכלו לשרוד ולא לטבוע במציאות הכאוטית, ואחר כך מה עושים כדי לשקם ואיך מטפחים ומה עושים כדי לפתח’. פיצוי או מענק יכולים להיות כלי שיעזור לך, אבל גם עלולים להיות חבל התלייה שלך, השאלה איך אתה הופך את זה לחבל הצלה, וזה קורה כשאתה אומר לאדם שככל שהוא יצליח לתפקד ולמצוא פתרונות יצירתיים, כך אתה מהצד השני תמשיך לתמוך בו ולא תעצור".
מה לגבי הקמת אוניברסיטה בתל-חי ומלגות לסטודנטים שם?
"הולכים לתת מלגות לכל מי שיגיע ללמוד בתל-חי, אבל בכמה משמרות בפיצרייה או בבית קפה בתל-אביב הוא מכסה את הסכומים האלה. סטודנטים לא יבואו רק בשביל זה, אלא בשביל החיים החברתיים והאווירה. אתה לא יכול להביא לפה אנשים עם פיצוי על מה שהם לא צריכים. המלגה נהדרת, והיא אולי תנאי הכרחי, אבל היא לא הגיים צ'יינגר".
5 צפייה בגלריה
“סטודנטים לא יבואו בגלל המלגות. בכמה משמרות בפיצרייה במרכז הם יכסו את זה". פרופ’ להד
(אפי שריר)
× × ×
הדאגה החריפה ביותר של פרופ’ להד מופנית לעתיד, אל בני הנוער והמבנה המשפחתי המתרסק בצפון תחת עול המלחמה המתמשכת. לדבריו, דור שלם גדל בתוך שבר חסר תקדים ומפתח סימפטומים נפשיים קשים, בעודו מבין שמערכות המדינה לא מתפקדות. "לבני נוער יש את העולם שלהם, הם רק בטיקטוק ומקסימום באינסטגרם", הוא אומר. "אז הם בבועה שמגינה עליהם, כי מה שהם חווים פה זה שאין מערכת חינוך מסודרת, והם מבינים שהיא כלאם פאדי ושהכל בכאילו. יש הרבה יותר בעיות לאורך הזמן, כי הם יותר ויותר סובלים מסימפטומים נפשיים. הם לא מגיעים לטיפולים, כי הם לא בדיוק מתחברים לקונספט של לפגוש אדם מבוגר ולדבר איתו. הם לא רואים את קבוצת השווים שלהם מאז הקורונה, והמלחמה העצימה את זה מאוד, ובית הספר, שהיה המערכת שאיזנה אותם בשגרה והעניקה להם מיומנויות שלא קשורות ללימודים – כמו ישיבה בכיסא ודיאלוג - נפגע משמעותית, ולאורך זמן, בצפון באופן מובהק מבשאר הארץ".
אז ההקלות במבחני הבגרות לילדי הצפון זה בעיקר פלסטר.
"נותנים להם הרבה הקלות בבגרויות, וזה בסדר, אבל כשיגיעו לנקודה שבה יצטרכו להתחרות עם בני דורם מגבעת שמואל, רחובות ותל-אביב, לא יוכלו לעשות להם הנחות כי יראו שאין להם מיומנויות. כשראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן אומר ש-40 אחוז מתלמידי כיתות א'-ח' לא יודעים קרוא וכתוב, זה אומר שכשיגיעו למקום שבו יתמודדו מול אחרים, הם שוב יהיו בקבוצה חלשה ומזוהה".
ומה יקרה להם בתרחיש האופטימי והפסימי?
"חלק מהם יפתחו עוגן פנימי ותראה אותם מתמודדים יותר ליחידות קרביות, בחיפוש אחר הדברים שייתנו להם תחושת מסוגלות ויכולת לתעל אנרגיית כעס ותסכול שצברו, וחלק ייאבדו".
ההרס המערכתי הזה מחלחל עמוק אל תוך התא המשפחתי, כשהורים מותשים, הסובלים בעצמם מהפרעות שינה ומחרדות קיומיות, נדרשים להוות משענת לילדיהם בזמן שקולות הארטילריה והמסוקים מרעידים את חלונות הבתים. להד מגדיר את המצב הזה כ"שחיקת חירום" מתמשכת, ומסרב להתרגש מהביקורת הצפויה על דבריו הנוקבים.
איך נראית שחיקת ההורים בצפון?
"כשהורים מותשים נדרשים לגדל ילדים שחווים עלייה בחרדות, בעיות שינה והתקפי זעם? המציאות כאן היום היא לא שגרת חירום, אלא שחיקת חירום. שגרת חירום זה מה שיש בתל-אביב או בדרום – מדי פעם יש איזו אזעקה. פה החירום כל הזמן וזה גורם לשחיקה שיש לה המון תופעות, כשהחמורה ביותר זו הפרעת השינה, שגורמת לאנשים להיות עצבניים, לפתח דיכאון, לא להיות סובלניים לילדים שלהם ולהתפרץ סתם. אי-אפשר לישון עם הרעש פה, בתוך סוללות טילים שיורות במשך שעות ביום ובלילה. וישנה גם תופעת האבות מדור המילואימניקים שלא חוזרים הביתה - גם כשהם נמצאים פיזית בבית. מדובר בפגיעה קשה בזהות, בעבודה, בזוגיות ובהורות. הילדים משלמים את המחיר באיחור. אני משוכנע שאחרי פרסום הדברים שלי יהיו אלף פוסטים נגדי ונגדך שבכלל דיברנו על זה, כי 'החלשנו את הצפון'. במקום להבין שאנחנו אומרים שמה שנעשה כרגע הוא המחליש. אבל יש מי שמעדיפים להיות אדישים לכך. מפחדים להיות חלשים".
× × ×
אחד המושגים המרכזיים המלווים את תושבי הצפון מאז 7 באוקטובר, ושעליהם מצביע פרופ’ להד, הוא ה-Near Miss ("זה יכול היה להיות אני"). התושבים שנחשפו לאורך השנים לחששות ממנהרות ותצפיות של חיזבאללה, כפי שבארגון הטרור הלבנוני הזהירו שוב ושוב, חוו את הטבח בדרום כטראומה עקיפה חריפה, מתוך הבנה שהאירועים הללו היו אמורים, לפי כל התוכניות, להתרחש גם אצלם בבית ונמנעו בנס. החלטת הפינוי הרשמית של המדינה רק איששה את ההנחה שמדובר באיום מיידי וברור.
"כשאשתי נפטרה, הדבר הראשון שאמרתי הוא שיש לי אחריות על הילדים, אבל אובדן של בן זה סיפור אחר לגמרי. הכאב כל הזמן חוזר, אבל אני רוצה לזכור את החיים עצמם. עם כמה שהמוות שלו עצוב ונורא, אנחנו צריכים לזכור שהיה פה אדם מלא בחיים"
"כשאנשים נמלטו מפה, היה להם בראש שמה שהם ראו בדרום הולך לקרות להם עכשיו", הוא אומר. "בספרות של פוסט-טראומה 'Near Miss' גורם לא פחות סבל מאשר למי שעבר את הטראומה בעצמו, ומצד שני, אין הכרה בסבל הזה כי זה לא קרה בסוף. ידעת שילדים מאסון הבונים, אלה שנשארו בבית ולא היו על האוטובוס בתאונת הרכבת הקטלנית, פיתחו פוסט-טראומה חריפה מאלה שהיו באירוע? זה סיפור של נפגע שיכול לחיות בתסריטים של מה היה יכול לקרות לו, ואין לו את מה שהיה בסוף - כי הוא לא היה בתוך הסיפור. לעולם הוא יישאר עם השאלות של 'מה אם'".
איך אתה משלב את ההבנה שלך מניסיונך בזירות אסון בעולם עם המציאות הישראלית?
"מה שלמדנו ממקומות אחרים בעולם, בעיקר ממצבי מלחמה והתשה מתמשכת, כמו באוקראינה, הוא ששיקום לא מתחיל ביום שאחרי. הוא חייב להתחיל תוך כדי. לכן צריך לחזק עכשיו את הרשויות המקומיות, המנהיגות הקהילתית והמערכות שמחזיקות את החיים האזרחיים. גם אם מנהיגות מקומית מסוימת נראית מבחוץ לא מושלמת - זה לא הזמן לדרג אותה. היא זו שמחזיקה כרגע את הראש מעל המים. צריך לאפשר לה לפעול מהר, עם פחות חסמים ועם יותר אחריות ומשאבים. אנשים לא חיים בעתיד של תוכניות ומיליארדים, אלא בהווה של פחדים ובניסיון להחזיק כאן את החיים בשיניים".
מה זה אומר בפועל?
"חייבים לייצב את המציאות כמו בטיפול באמבולנס - תנו לאנשים הרגשה שאתם מקשיבים לצרכים שלהם. מה פתאום שאדם שהעסק שלו סגור ישלם ארנונה? על מה ומאיפה הוא ישלם אותה? כשמגבילים ומקשים לקבל פיצויים וסיוע שמגיעים לאדם מאוחר כל כך, אתה לא יכול להגיד אחרי זה 'אני איתכם'. צריכים לקצר תהליכים ולהנגיש את המענים. למשל, קח את בתי הספר והגנים ותכסה אותם ברשתות – זה יראה לאנשים שמבינים שיש לנו בעיה ואנחנו 'על זה', ובינתיים נותנים פתרונות קטנים. זה הרבה יותר מחזק מאשר לומר לאנשים 'אתם חזקים'".
כמי שמתנגד לאותם פתרונות קטנים של דמויות בעלות השפעה, שממעטות לבקר בצפון, פרופ’ להד יוצא בחריפות נגד ביקורים עטורי יחסי ציבור, ובעיקר חד-פעמיים, מצד פוליטיקאים ואף אנשי צבא בכירים: "כשהם עושים סרטונים ומשבחים את החוסן והגבורה, אנשים שואלים את עצמם, מה זה אומר כלפיי? אני בכל בוקר לא יודע אם כטב"ם נפץ רץ אחרי הילד שלי שיוצא בהסעה מקיבוץ מנרה לבית הספר. אז דיבורי הגבורה הם של פעם, מבקשים באמצעות רטוריקה לגייס אנשים ולומר להם שאתה רואה אותם כגיבורים מלאי חוסן".
אבל זה לא באמת מה שיעזור לתושבים, לשמוע כמה הם גיבורים.
"מה שיעזור להם, מעבר להיבט הכלכלי, זה להגיע לכאן ולבקר את התושבים, לשמוע את התלונות שלהם, ולא חייבים בהכרח להבטיח להם שום דבר. אתה צריך להיות עם האנשים ולתת להם תחושה שהכעס, העצב והמצוקה שלהם לא אומרים שאתה לא איתם. אם אתה אומר להם שהם חזקים ובלילה הם שומעים טילים, ובבוקר הם רואים את המרכז המסחרי הישן בעיר הרוס, אז איך הם יכולים להיות גיבורים? כאילו, מה אתה רוצה מהם באמת? הם רק אזרחים, לא חיילים, והם עושים את המיטב ובאו לפה עם משפחותיהם ומנסים לקיים אותן, והילדים שלהם בוכים ויש להם סימפטומים".
אז מה אתה היית אומר להם לו היית פוליטיקאי שמבקר כאן?
"אני בעיקר לא הייתי אומר להם ש’אם אתם מתמסכנים אתם חלשים’. ממש לא. צריך לומר להם, נעזור לכם להמשיך ולהתמודד ואנחנו עובדים כל הזמן למצוא פתרונות, אבל להגיד 'אתם חזקים', זה במילים אחרות 'עופו לי מהעיניים'. אנשים במצוקה זקוקים להכרה בזה שקשה להם, בזה שיש פתרונות מוגבלים, והכרה בכך שיש לעשות אפילו צעדים קטנים כדי שירגישו שמי שאחראי מבין את הקושי, והם לא יורדים מסדר היום שלו".
"חוסן איננו להיות סלע גרניט, אלא היכולת להיפגע ובהדרגה להתאושש. הטעות הגדולה היא לשאול אם לתושבי הצפון יש חוסן. השאלה הנכונה היא אם ניתנו להם תנאים בסיסיים להחזיק מעמד לאורך זמן"
בסוף החודש הקרוב יקבל פרופ’ להד את אות יקיר תל-חי לשנת 2026. בטקס, בהשתתפות הוועד המנהל ובכירי אוניברסיטת תל-חי, תוענק לו הוקרה על תרומתו המקצועית לצפון ולאקדמיה. את סדר יומו בשנים האחרונות הוא מחלק בין תל-אביב, שאליה עבר עם רעייתו נגה גולדרינג, לבין מרכזי “משאבים” שבגליל. הוא מכיר בחוויית הנטישה שעליה מעידים התושבים בצפון, שרואים שבזמן שהם חיים במקלטים, בשאר חלקי המדינה - מלבד התרעות צבע אדום בצידי המסכים בתוכניות הריאליטי ואזכורים במהדורות החדשות - עולם כמנהגו נוהג.
"אני בעד קיום הדברים הנורמטיביים במרכז", הוא אומר, "ואם הם לא יתקיימו נהיה במצב מאוד לא טוב. אבל יש את העניין האישי. במלחמת לבנון השנייה, אנשים מכל מרכז הארץ פתחו את הבתים ואמרו לתושבים מהצפון, 'בואו אלינו להתארח'. למה היום זה לא קורה? ואם אתם לא יכולים להזמין אליכם, בואו לפה. תעשו כאן קניות, בואו לבקר. תרימו טלפון, תתעניינו, תכתבו ברשתות החברתיות דברים מעודדים. תיצרו לאנשים את החוויה שלא נטשו אותם, כי חוויית הנטישה וחוסר העניין היא הרבה יותר חמורה מאשר רק המצב הביטחוני. ולהגיד להם שהם חזקים וגיבורים, זה לא מספיק טוב".
