סיפור אחד מהגמרא במסכת נדרים צריך לעמוד לנגד עיני המחוקקים את "חוק יסוד לימוד תורה". רבי טרפון, שהיה אחד מגדולי הדור בימי התנאים, ירד יום אחד לכרם שלו ואכל מהפירות. פועל שעבד במקום לא זיהה אותו, חשב שהוא גנב, הכניס אותו לתוך שק והתכוון להטביע אותו בנהר. כשראה רבי טרפון שהוא בסכנת חיים, צעק מתוך השק: 'אוי לו לטרפון שזה הורגו'. הפועל שמע שזהו הרב החשוב, נבהל מאוד, שחרר אותו מיד וביקש את סליחתו. לאחר מכן, רבי טרפון הצטער והתענה כל ימיו על כך שניצל בזכות תורתו. הוא כאב והלקה את עצמו באומרו "אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה", שהקרדיט בו ניצל היה חשיפת זהותו כגדול הרבנים בפני אותו פועל שנבהל ועזב אותו.
לאורך הדורות תנאים, אמוראים וגדולי תורה סרבו בתוקף להשתמש במעמדם הנכבד כדי לקבל פריווילגיה מיוחדת, ובמקומות שבחרה הקהילה לתחזק שכבת לומדי תורה – היה זה בהצדקה של גאונות מופלגת, או החלטה שיש יחידי סגולה שמגיע להם פטור מתשלום או מילוי חובות, אחרי שניכר כי הם עילויים מופלגים.
עיגון המעמד של לומדי תורה בחוק יסוד, גם אם אין לו היתכנות ממשית לעבור ולצאת לפועל בשלוש קריאות ועוד עתירות לבג"ץ, לא מבקש הגנה על עולם התורה. בדומה לחוק ביסמוט הוא בא במטרה שכל צעיר חרדי שרוצה בכך יוכל לקבל פטור משירות צבאי בנימוק של לימוד בישיבה, גם אם לא מדובר באחד מבכירי יושבי בתי המדרש.
בשום תקופה בהיסטוריה לא היו קהילות שלמות ששלחו בהן את כלל הילדים ללימודי ישיבה במשך שנים ארוכות בלי קשר ליכולות לימוד, כישורים או חלומות
"מי שלא לומד שיתגייס", אומרים שוב ושוב חברי הכנסת החרדים, "אנחנו מייצגים את הלומדים, לא את האחרים". זהו מס שפתיים עבור משא ומתן על העברת החקיקה. החקיקה שמבקשים הח"כים להעביר תהיה הבסיס לחקיקת פטור משירות בהמשך, אך ללא מבחן כניסה למעמד בחור ישיבה, ידע, או רמת לימוד, שמוכיחים שמדובר במישהו ששווה לפטור אותו מחובות אחרים למען יהיה לרב גדול. היא גם לא מגבילה את כמות מי שיקבל את אותו מעמד.
גם במצב כוח האדם הרעוע של צה"ל, גם אחרי זעקת משרתי מילואים ואזהרות בכירי הצבא על הצורך הדחוף בהרחבת מעגלי הגיוס – החרדים לא רואים בעצמם כמי שהנושא נוגע אליהם. חטיבת החשמונאים שהוקמה עבור בחורים חרדים, עם סינון קפדני על רמה רוחנית ופקודת מטכ"ל מיוחדת שנועדה לשמר את שמירת ההלכה והאווירה בה, לא זכתה אפילו לביקור של נציגי המפלגות לראות איך נראה סדר יומו של חרדי שהתגייס, מה הסביבה שבה הוא נמצא ואם הוא צריך ליווי או סיוע (למעט ביקור אחד של ח"כ מש"ס שהגיע עם ועדת חוץ וביטחון אבל לא בשם הסיעה). ביקור כזה עשוי להתפרש מן הסתם כלגיטימציה לגיוס מי שלא לומד, או הכרה בקיומו כחלק מהחברה החרדית. גם בעיתוני המגזר הגדולים אפילו כשחייל מהחטיבה השתתף בסיכול פיגוע - התעלמו לחלוטין מציון שמה.
החרדים מבקשים בהצעות החוק לשמור על עולם התורה, כפי שהיה תמיד מאז ומעולם, אך בשום תקופה בהיסטוריה לא היו קהילות שלמות ששלחו בהן את כלל הילדים ללימודי ישיבה במשך שנים ארוכות בלי קשר ליכולות לימוד, כישורים או חלומות. בוודאי שלא קמו ישיבות ל"נושרים" שנועדו לשמר במערכת את מי שכבר מזמן דף גמרא אינו עיסוקו העיקרי. כל אלה הם לא שימור עולם התורה, אלא שימוש בו, מפני גיוס לצה"ל גם של מי שלא לומד.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.06.26
