ההשתלשלות.
ביום ראשון ישראל תקפה משרד ריק בדאחייה. ואז איראן הודיעה: בחצות תסתכלו לשמיים. ובאמת היו טילים בשמיים. ואז טראמפ אמר לברק רביד: תכף אתקשר לביבי שלא יתקוף. ואז בלילה, כשישנו, ביבי תקף. ואז גם התימנים תקפו. והאיראנים. ואז, או עוד קודם, בוטלה שגרת החיים. התקהלויות וזה. ואז טראמפ הודיע שמספיק. ואז האיראנים הודיעו שסיימו ממילא. כאילו הכל סדור אצלם. וגם אנחנו. כאילו הכל סדור אצלנו. ואז, הרחק מהפריים טיים, נתניהו הוציא סרטון מסכם. ואז כולנו המשכנו.
רושם לעצמי את כל זה כדי לעשות סדר. וגם כדי שלא נשכח שזה קרה. מתישהו מישהו יכחיש. יגיד דיפ-סטייט, שמיפ-סטייט. אז מתייק כדי שנזכור עוד השתלשלות חסרת תוחלת. טילים לשם טילים. אירוע שהדבר היחיד שמוזר בו, זה שהוא כבר לא נראה לנו מוזר.
הסאונד.
בעשר בלילה, קצת אחרי הירי הראשון מאיראן, מהבתים סביבי החל הסאונד המוכר של סגירת חלונות ממ"דים. עוד חלון ועוד. סאונד איטי, מתכתי. פס הקול של הייאוש.
יש רק דבר אחד שאני ירא מפניו: שלא אהיה ראוי לסבל שלי, דוסטויבסקי כתב. אדם מרגיש ראוי לסבל שלו כשיש בו משמעות.
סון דזה, מחבר "אמנות המלחמה", מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית, כתב שלוחמים מנצחים קודם מנצחים ורק אז יוצאים למלחמה; בעוד שלוחמים מובסים קודם כל יוצאים למלחמה ורק אז מחפשים לנצח
אחרי 7 באוקטובר, כשצעדנו לעזה, אמרנו לעצמנו: זה להיות או לחדול. אחר כך, כשתקפנו באיראן, יכולנו להרגיש היסטוריה רועדת תחת הרגליים. בתחילת המערכה השנייה נגד איראן כבר הסברנו לעצמנו שצריך לנצל את זה שארה"ב לצידנו, ושזו מלחמה שחייבים לסיים. סיימנו אותה בתחושה פספוס נוראה. כמו שסיימנו את שאר המערכות אליהן יצאנו תחת נתניהו.
מסבב לסבב המשמעות דועכת. מלחמות קיום שנפתחות במכות פתיחה מפוארות, עם שמות גדולים מהחיים, ומטרות תנ"כיות, מצטמצמות למהלומות נטולות פאסון, עד שנותרות מהן אזעקה עולה ויורדת, שגרה משובשת. וזהו.
ההתחייבות.
סון דזה, מחבר "אמנות המלחמה", מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית, כתב שלוחמים מנצחים קודם מנצחים ורק אז יוצאים למלחמה; בעוד שלוחמים מובסים קודם כל יוצאים למלחמה ורק אז מחפשים לנצח.
שלוש השנים האחרונות לימדו אותנו לאיזה חלק של הציטוט ראש הממשלה שלנו שייך.
אחרי הסבב של השבוע עם איראן נתניהו נאם: "אני מתחייב ושוב מתחייב, לאיראן לא יהיה נשק גרעיני". כלומר מתחייב, ושוב מתחייב, שיהיו עוד סבבים. בלי עקומת למידה של איך מנצחים. או מגיעים לתוצרת מדינית.
ובינתיים הניצחון היחיד שהוא משיג, ושוב משיג, זה על תחושת האמון וצדקת הדרך שלנו. כי כשאתה יוצא לקרב, שבו ברור לך שטראמפ יעצור אותך, בלי קשר ליעדים שסימנת; וכשברור לך שהמנהיג שתפקידו לסגור הסכם מעדיף צילום עם שכפ"ץ ליד לוחמים במקום צילום שלו לוחץ ידיים; וכשברור לך שמלחמה היא גם הדרך, גם המטרה וגם התוכנית – תחושת המשמעות הולכת ומתפוגגת עד לרגע שבו אתה שואל את עצמך בשביל מה. ולפעמים, אתה לא שואל. אתה סתם סוגר באיטיות את חלון הממ"ד ומקשיב לקול המתכתי שלו.
כל.
כל מטוסינו שבו בשלום ליעדם/ כלומר את כל מטוסינו טראמפ סובב זריז לבסיסם/ זו הייתה מערכה שנגזרה/ כלומר עד שנתניהו אמר שטראמפ כועס ואין ברירה/ ועכשיו, כששוב ידינו על העליונה, אפשר לחזור לנשום שגרת מלחמה רגילה/ תתעדכן בטוויטר כל אם עברייה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.06.26
