בכל פעם שאנחנו אוכלים חביתה אנחנו אוכלים שריד של דינוזאור. כי הדינוזאורים לא נכחדו. ליתר דיוק, הכבדים והגדולים נכחדו כששינוי דרמטי בסביבת המחיה טרף את הקלפים, אבל המכונפים והקלים שרדו, הסתגלו, והם עדיין איתנו: העופות. ההכחדה הגדולה לא העדיפה את החזק, אלא את מי שידע להשתנות מהר.
דבר דומה מתחולל כעת במרחב שלנו. הדינוזאורים הכבדים של הסדר הישן, ובהם הבסיסים הענקיים של ארצות-הברית במפרץ הפרסי, האמנות ההומניטריות והארגונים הבינלאומיים (האו"ם, אופ"ק ועוד), הבריתות הפורמליות ומערכת ההרתעה הסימטרית, כל אלה מתים אל מול יצורים קטנים וזולים: רחפן בכמה מאות דולרים, שלוחה מקומית, מטח מאולתר. ותחרות ההסתגלות נמצאת בשיאה. באופן שצריך להדאיג כל מי שאמון על ביטחון ישראל, מי שמגלם כרגע את העוף הזריז בעידן שאחרי הדינוזאורים הוא דווקא איראן.
1 צפייה בגלריה
ספינות במצרי הורמוז. איראן מקלפת בהצלחה רבה את את האסטרטגיה של יריביה | צילום: רויטרס
(Reuters, REUTERS)
במאורעות 17 השעות השבוע נדמה היה לנו שישראל במרכז ההתרחשות, אלא שאיראן פועלת בצורה אלימה ובניסיון לייצר משוואות בכל האזור. לפני כמה שבועות היא תקפה את תחנת הכוח הגרעינית בּראכּה שבאיחוד האמירויות באופן שאיים לחולל קרינה רדיואקטיבית. טהרן החדשה מבינה שבימים אלה ממש נקבעים כללי המשחק של העשורים הקרובים במרחב. על כן היא מתחככת בעוצמה, מוכנה לשלם מחירים, ונראית כמי שמובילה בתחרות הלמידה.
בכל מה שקשור אלינו, ניכר שהאיראנים מזהים היטב את נקודות החיכוך. התבוננו ברצף: בתוך פחות מיממה הם בחרו שוב ושוב בחיכוך מרבי ‑ מטח, איום, מטח נוסף, גרירת החות'ים פנימה ופעולה "על הראש" של הנשיא האמריקאי שבחר לתת להם מודיעין יקר ערך בשיחות עם עיתונאים. ישראל, לעומתם, פעלה בתוך מסדרון צר של החלטות קשות: לתקוף, אך במידה; להגיב, אך לא להסלים; לשמור על הברית עם אימפריה שמושכת אותה לאחור פעמיים בלילה אחד. חרף התמרון החיובי של ישראל בתנאים הללו - ההבדל מאיראן יסודי. וכאן טמונה הסכנה.
להפוך את המראה.
ב-7 באוקטובר 2023 הייתה ישראל הצד שספג, אך ב-800 הימים שאחריו היא הפכה לצד שמוכן להפעיל את כל המערכות שלו ‑ מודיעין, חלל, חיל אוויר ולוחמי קצה, 2,000 קילומטר מהבית וברציפות ‑ כדי ללמוד ולעצב. היא התחככה בחוכמה ובתבונה על מנת לקלף את האסטרטגיה של יריביה, ועשתה זאת בהצלחה גיאופוליטית רבה. מבצע הביפרים, הפגיעה בחוג הפנימי של הפיקוד האיראני ונטרול ההגנה האווירית מתוצרת רוסית ‑ כל אלה היו תוצרים של נכונות לחיכוך גבוה ולתשלום מחירים בהווה לטובת עיצוב העתיד.
היום, באופן מטריד, איראן מגלמת את התפקיד הזה. אחרי שורת מהלומות שהיו אמורות להשבית אותה, היא בחרה להעצים את החיכוך. הנכונות הזו לכך ניכרה כבר קודם לכן: כאמור, באמצע מאי היא שיגרה רחפנים שפגעו בגנרטור שמחוץ לגדר ההיקפית של הכור הגרעיני האזרחי בּראכּה באבו-דאבי, שמספק כרבע מהחשמל באמירויות. מנכ"ל סבא"א רפאל גרוסי הזהיר השבוע את מועצת הביטחון שפגיעה ישירה בכור, או אפילו שיבוש קווי החשמל אליו, עלולה להעלות את הסיכון להיתוך ליבה ולשחרר קרינה רדיואקטיבית. מי שמוכן לשגר רחפן זול אל אחד הנכסים הרגישים בעולם, בידיעה שזה עלול לחולל אסון אזורי, רק כדי להעביר מסר, מוכן לחיכוך שאיש אינו מוכן לו.
ומאז הפסקת האש השברירית שתיווך הנשיא טראמפ, איראן חידשה את הירי שוב ושוב. לא רק לעבר ישראל, אלא גם לשכנותיה במפרץ. בסוף השבוע שעבר יירטה כוויית שבעה טילים בליסטיים; בחריין יירטה שלושה טילים ורחפנים. במהלך המערכה כולה יירטו האמירויות לבדן מאות טילים בליסטיים ואלפי רחפנים. זו אינה התנהגות של מי שמובס, אלא של מי שלומד ומוכן לשלם את מחיר הלמידה.
הדוגמה הטרייה ביותר נחתה השבוע כשאיראן הפילה מסוק אפאצ'י אמריקאי שסייר מעל מצרי הורמוז. למחרת הודיע הנשיא טראמפ כי "ארצות-הברית מוכרחה להגיב לתקיפה הזו". הביטו בתמונה: מצד אחד הענק האמריקאי ‑ אפאצ'י משוכלל, חסימה ימית של נמלי איראן, צי שלם שאוכף את חופש השיט. מצד שני, היריב שמפיל אותו בכלי זול. זהו בדיוק עידן העופות: הדינוזאור המשוריין, חזק ככל שיהיה, חשוף ללהקה הקטנה והזריזה שמתחככת בו שוב ושוב. וכל פגיעה כזו אינה רק מהלומה, אלא שיעור שממנו לומד מי שמוכן להתחכך.
אסור לנו לייצר תנע של זחיחות והישענות לאחור, כפי שעשינו ביציאה ממלחמת ששת הימים. עלינו לנהוג כנכדים מייסדים של הריבונות היהודית בארץ ישראל, דור שמבין שהפרק הבא ייכתב בידי מי שמעז להתחכך עם המציאות, לשלם את המחיר, ולהסתגל מהר יותר מכל יריביו
שורת מסמכי המדיניות שפירסם הממשל האמריקאי, ובהם אסטרטגיית הביטחון הלאומי של הבית הלבן, מסמכי הפנטגון וחיבור הצוות הכלכלי, מתייחסת למפנה הטכנולוגי כאל מרוץ חימוש של ממש. אבל בשדה הקרב, מי שמדגים כעת את הדינמיקה במלוא עוצמתה הוא דווקא היריב. רחפן FPV מונחה בסיב אופטי בעלות מאות דולרים, ששוגר מלבנון, מעזה או מתוך שטחי יהודה ושומרון, יכול לעקוף את כל הגיון ההגנה האווירית הרב-שכבתית שהדפה אלפי רקטות. תחרות הלמידה לא נעצרת בהסדר; היא מאיצה דרכו.
הנחות שקרסו
כדי להבין כמה עמוק השינוי, כדאי למנות את ההנחות שקרסו מאז פרוץ המערכה הנוכחית. הראשונה: ארצות-הברית כבת ברית בלעדית של ישראל. וושינגטון עדיין השותפה החשובה ביותר, אבל היא מנהלת כעת רשת אינטרסים אזורית רחבה ‑ מו"מ עם איראן, ייצוב המפרץ ועסקאות עם ריאד ‑ שבתוכה ישראל היא שחקן מרכזי אך לא יחיד. שתי שיחות הטלפון של טראמפ בלילה אחד, שנועדו לרסן את התגובה הישראלית, הן ההוכחה: הברית חזקה מאי פעם, אבל היא כבר אינה המחויבות החד-ממדית של פעם.
ההנחה השנייה שקרסה: הבסיסים האמריקאיים על אדמת המפרץ מספקים הגנה. ההפך התברר כנכון. מאז 28 בפברואר ספגו אל-עודייד בקטאר, א-דפרה באמירויות, פרינס סולטאן בסעודיה ומטה הצי החמישי בבחריין נזק של מיליארדי דולרים עקב פגיעה במסלולי המראה, מכ"מים, מטוסים ומחסני תחמושת. הבסיסים לא הגנו לא על האמריקאים ולא על המארחים; הם הפכו לנקודות סיכון קבועות שמזמינות אש.
ההנחה השלישית שהתנפצה: סעודיה היא לב אירוע הנורמליזציה והעוגן המזרחי של ישראל. ריאד נעדרת מהתמונה, לא שותפה לנורמליזציה ולא בת ברית יציבה, אלא מדינה שמהמרת על גידור מול טהרן.
וההנחה הרביעית, אולי המהפכנית מכולן: מערכת הפרוקסי האיראנית. במשך שני עשורים הייתה הלוגיקה ברורה: חיזבאללה, החות'ים והמיליציות הם שכבת ההגנה של איראן, חגורת המגן שתספוג כל מהלומה הרחק מאדמתה. השבוע ראינו את ההיפוך המלא. לא הפרוקסי הגן על איראן, אלא איראן נדרשה לפתוח במטח בליסטי מאדמתה כדי להגן על הפרוקסי בלבנון. כשהשלוחה הופכת לנטל שהמרכז מסכן את עצמו למענו, זהו סימן לקריסת מודל ולא לחוסנו.
ארבע ההנחות האלה היו אבני יסוד של תפיסת המרחב הישראלית. כולן פגו תוקף בתוך מאה ימים. בירושלים זיהו את התפוגה שלהן בזמן ונערכו בהתאם.
הכל בגדר טיוטה
ממול מנסים להתגבש צירים יריבים, ונכשלים. בספטמבר 2025 חתמו סעודיה ופקיסטן על הסכם הגנה הדדי שקבע ש"תוקפנות נגד אחת המדינות תיחשב תוקפנות נגד שתיהן". על הנייר, הצהרה דרמטית. אלא שכשתשתיות אזרחיות סעודיות נפגעו מירי איראני, איסלאמאבאד לא סיפקה שום סיוע צבאי ממשי. ערבות ביטחונית ששווה את הנייר שעליה נכתבה רק כל עוד אינה נבחנת, אינה ערבות.
גם הסכם סעודי-טורקי-פקיסטני שעליו דובר עשרה חודשים, נותר בגדר טיוטה שעליה כל הצדדים מהססים לחתום. כל שותף נושא חולשה מבנית: ריאד שמהמרת על גידור מול טהרן; טורקיה, אחרי 25 שנים שלטון מסואב וכושל כלכלית של ארדואן, עסוקה בהרחבת האחיזה בלוב, סומליה וסוריה, וחוששת מהתחזקות כורדית; ופקיסטן, שהוכיחה שהיא בעלת ברית של הצהרות, לא של מעשים. אלה אינן אבני בניין של סדר, אלא שברי קואליציות שמתחככות זו בזו.
ההיסטוריה מלמדת שצירים נולדים מתוך נכונות לשלם מחיר משותף, לא מתוך הצהרות. ברית נאט"ו לא נבחנה בכנס חתימה אלא בגשר האווירי לברלין ובמשבר הטילים בקובה. הציר הסעודי-טורקי-פקיסטני נבחן בבּראכּה, בכוויית ובשמי המפרץ, ונכשל בכולם. זה ההבדל בין אבו-דאבי לכל היתר: בתחילת המערכה קיימו נתניהו ובן זאיד שיחה שהובילה לשיגור ראשון אי פעם של סוללות כיפת ברזל להגנה על מדינה ערבית, וצוותים כחול-לבן טסו לחבר אותן למערכות הגילוי. זו לא הייתה ברית על נייר, אלא ברית שעמדה במבחן אש.
בתוך התמונה הזו נפתח לישראל חלון נדיר. מול הצירים שמתקשים להיוולד, מתגבשים להם שני עוגנים אמיתיים. ההודי: ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, שעמד בכנסת יום לפני היציאה למערכה ואמר "אני ניצב עם ישראל". והאמירותי: אבו-דאבי, שאחרי הפסקת האש הבינה שמדובר ברגע מכונן, פרשה מאופ"ק, השקיעה מיליארדים בתשתית רכבות בירדן ובנמל עקבה וניתקה קו אשראי עם פקיסטן. היועץ לביטחון לאומי האמירותי כבר הצהיר ש"איראן הוכיחה שהיא אויבת". הברית בין הודו, האמירויות וישראל היא ציר הייחוס לפרק הבא: הציר האינדו-אברהמי.
אבל חלון אינו הישג, הוא רק הזדמנות, וכאן טמון האתגר. ישראל נמצאת עמוק בתוך מסדרון של החלטות קשות שנכפות עליה בעת ובעונה אחת. מערכות בחירות, בישראל ובארצות-הברית, מקצרות את טווח הזמן שבו אפשר לפעול. ניהול שותפות עם אימפריה תובע אדנות וגמישות גם יחד: צריך לפעול מול טראמפ כאילו אין מחר, ולהיערך למחר שבו לא יהיה טראמפ. 17 השעות השבוע ממחישות זאת היטב. נשיא ארצות-הברית, שמשוכנע שעסקה עם איראן נמצאת בשלבים אחרונים, התקשר לנתניהו פעמיים בלילה אחד כדי לרסן את התגובה. באחת השיחות מהשבועות האחרונים הוא גם קילל. ובמקביל נעשים ניסיונות לכפות על ישראל הגבלות בלבנון ולמסגר כל מהלך שלה כהפרה.
זהו הפרדוקס: בתחרות למידה, ריסון יתר בשלב העיצוב של הפרק הבא זורע זרעי פורענות. מי שמסרב להתחכך מפסיק ללמוד. ההיסטוריה מענישה את ההולכים בתלם. מצד שני, כפי שאיראן עשויה ללמוד, חיכוך ללא ניווט מדיני גם הוא הימור. המשימה אינה לבחור בין השניים אלא להחזיק את שניהם: להתחכך עד הקצה תוך שמירה על הברית, הלגיטימציה ומרחב התמרון. זו אמנות עדינה, וישראל מצליחה בה בינתיים, אבל הקלף האסטרטגי טמון במקום אחר.
זהירות מזעזוע
המסקנה העמוקה ביותר מהשבועות האחרונים אינה צבאית אלא מבנית. מדינה קטנה זקוקה לנכס אסטרטגי ייחודי שאפילו ידידיה הגדולים לא יכולים לוותר עליו. טייוואן, ששולטת ב-96 אחוז מהמעבדים החיוניים לבינה מלאכותית מתקדמת, הפכה את "כיפת הסיליקון" שלה לחירות. אבל הדיווחים על הצלחת מפעלי TSMC באריזונה מלמדים שגם מונופול כזה מתכלה. עבור ישראל יש כאן תזכורת כפולה: הברית עם האמריקאים, חזקה ככל שתהיה, עלולה לחוות זעזוע. לכן עלינו לבנות כיפת סיליקון משלנו בששת השדות שמהם תצמח פריצת הדרך הגדולה לקראת 2050: חומרים, בינה מלאכותית, רובוטיקה, קוונטום, חלל וביולוגיה סינתטית.
ההיסטוריה מלמדת שמה שנולד מהחיכוך הקיצוני קובע מי יעצב את העשורים הבאים. טיל ה-V2 הנאצי הפך לתשתית של תוכנית החלל האמריקאית, ובהמשך למשגרי SpaceX שמשגרים את לווייני סטארלינק המספקים אינטרנט למפגינים מדוכאים ועומדים ביסוד ההנפקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של שוק ההון. רקטה שעוצבה כדי להרוג הפכה לתשתית האזרחית הבסיסית ביותר של עידן הדמוקרטיות. הקטן, הזול והמסתגל יורש את הגדול והמשוריין, בשדה הקרב כמו באבולוציה.
אנחנו לא צופים בחדשות; אנחנו מעצבים את 20 השנים הבאות. חוקי המשחק של המערכת האזורית ‑ ובהם מי שולט במצרים הימיים, איזו דמוקרטיה שורדת, מי קובע את הנורמות סביב גרעין אזרחי ואילו בריתות יעמדו במבחן אש ‑ נכתבים עכשיו, בחיכוך של השבועות האלה. השאלה אינה אם המזרח התיכון ישתנה, אלא מי נכון לחיכוך ולא נשען לאחור לאחר צבירת הישגים אדירים.
יהוונתן אדיריאיראן הבינה, באופן מעוות וברברי, שבעידן העופות שורד ומעצב לא מי שמתבצר בעוצמתו, אלא מי שמתחכך, מסתגל, פוגע באזרחים (שלו ושל המרחב) ונוהג באלימות מופלגת. הצירים היריבים שלה מגלים שהצהרות אינן בריתות. ולישראל, לראשונה מאז 1948, יש המשאבים לעמוד בגודל השעה: עליונות צבאית וטכנולוגית, ברית אמריקאית, ציר הודי-אמירותי, כלכלה איתנה והתעוררות ציבורית. הצד הצולע במשוואה אינו עוד המשאבים, אלא השאיפות והנכונות לשלם בהווה את מחיר עיצוב העתיד.
אסור לנו לייצר תנע של זחיחות והישענות לאחור, כפי שעשינו ביציאה ממלחמת ששת הימים. עלינו לנהוג כנכדים מייסדים של הריבונות היהודית בארץ ישראל, דור שמבין שהפרק הבא ייכתב בידי מי שמעז להתחכך עם המציאות, לשלם את המחיר, ולהסתגל מהר יותר מכל יריביו. עידן הדינוזאורים תם. השאלה היחידה היא אם ישראל תהיה בין העופות שיורשים את האדמה, או בין הענקים שנותרו מאחור.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
