אני לא יודעת איזה מספר הייתי בשרשור הממים החדש שהופיע דקה, או שתיים, מקסימום עשר דקות אחרי שנחת כאן הטיל הראשון במטח ששגרו האיראנים השבוע – סך הכול 30 טילים למי שמתעניין. "עקב המצב הביטחוני", נכתב שם, "מירי רגב מקצרת את חופשתה בארץ". בדיוק יצאנו מהמקלט, וזה הצחיק אותי מאוד, כמו גם הממים שהגיעו אחריו, כולל זה שבו נכתב ש"'הפסקת האש' מהצפון התרחבה לכל הארץ". על זה בדיוק רציתי לומר כמה דברים.
לא על הצחוק המר, גם לא על נרמול הטרללת, אלא על העובדה המתסכלת ש"הפסקות האש" האלו הן כבר לא רק בעוטף עזה, כבר לא רק בעוטף לבנון, אלא בכל מקום. רק קשה למצוא למדינה את השם הראוי. עוטף טראמפ? עוטף וושינגטון? עוטף אמריקה? לא עוטף אלא חוטף?
לפני שנתיים פחות חודש פורסם במדור הזה מאמר שכתבתי על המצב בלבנון. קצת מביך אולי, אבל אני בכל זאת אצטט ממנו: "תשעה חודשים אחרי 7 באוקטובר", כתבתי שם, "כבר אפשר לומר בביטחון שהצפון הוא עוטף עזה מספר 2. תוך פחות משנה התנרמלה בעוטף לבנון שגרת חיים שכוללת אזעקות יומיות, מטחי רקטות, נ"ט, וכטב"מים על בסיס קבוע. דילגו על שלב הטפטופים שבישל – בדומה לסיפור הצפרדע – את יישובי עוטף עזה והכין אותם להבין, ועוד יותר מכך להסכים לחיות עם זה. עם סבבי העימותים, עם ההשלמה שזה המקסימום שממשלות ישראל לדורותיהן, ובמיוחד הממשלה האחרונה, יכולות לעשות למענם".
זה נכתב יום אחרי שזוג ההורים, נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל ברמת הגולן, הורים לשלושה, נהרגו מפגיעת רקטה ברכבם. בצפון אמרו אז שלא יכול להיות שהם יהפכו לעוטף עזה; אמרו שהקו האדום נחצה; שהדבר הזה חייב להיפסק. ויהודה דואה, ראש מועצת קצרין, אמר אז ש"אין שתי אופציות, יש רק אופציה אחת להכרעת הטרור: בכוח והרבה מאוד כוח". אז אני מזכירה, בעניין הכוח, והרבה כוח: ב-17 בספטמבר יצא לפועל מבצע הביפרים, עשרה ימים אחר כך חוסל נסראללה, בתחילת אוקטובר 2024 החל המבצע הקרקעי, ובסוף נובמבר הגיעו לוחמינו לליטני. ואם זה מזכיר משהו למישהו מהימים האחרונים, אז שיידע שהוא לא טועה, כי יום למחרת, ב-27 בנובמבר 2024, הוכרזה הפסקת האש. זו שנראית בדיוק כפי שהיא נראית היום אחרי ההכרזה מלפני יומיים.
העובדה המתסכלת היא ש"הפסקות האש" האלו הן כבר לא רק בעוטף עזה או בעוטף לבנון, אלא בכל מקום. רק קשה למצוא למדינה את השם הראוי. עוטף טראמפ? עוטף וושינגטון?
ואלו שני הדברים שצריכים להיאמר עכשיו: הראשון הוא שככה לא נראית הפסקת אש. לא בדרום, לא בצפון ולא במרכז הארץ.
והשני, החשוב עוד יותר, הוא שהגיע הזמן להתרגל, ככה כנראה ייראו גם הפסקות האש הבאות. סבב אחר סבב של התקלחות, בדרך כלל כזו שמתחילה בקצוות ומחלחלת למרכז, אחריה הפסקת אש שמונחתת עלינו מלמעלה, כלומר מוושינגטון. רגע של שקט, לעיתים קצר יותר משתי נשימות רצופות, ושוב שורה של מטחים, ושוב כוחותינו בליטני, ושוב הותר לפרסום יום אחר יום, לצד השבתת מערכת החינוך, והודעה על פתיחת מקלטים כאילו היה כאן איזה טמבל שסגר אותם בשנתיים ותשעת החודשים מאז הטבח של 7 באוקטובר .
אז איך לסכם כשאין סיכום של ממש בימים ש"הפסקת האש" אכן התרחבה למרכז? אולי בציטוט שובר הלב של גדי איזנקוט, אז תא"ל, שאמר בראיון שנתן לאלכס פישמן בעיתון זה: "הטרור יימשך עוד שנים ארוכות. האמת המרה היא שאין ניצחון מוחלט במאבק הזה. צה"ל צריך לספק ביטחון, לא תירוצים, לצד אמירה ברורה שניאלץ, כחברה, לשלם מס דמים קבוע". גם צעיר בניו, אמר אז, יצטרך להילחם.
20 שנה אחר כך, גל, צעיר בניו, נהרג בעזה.
