למרות שמדובר באירוע שמלווה אותך כל חייך בנקודות ציון קבועות ומדודות, למונדיאל יש יכולת לתפוס אותך קצת שונה בכל פעם. יש כמובן את המונדיאל הראשון שלך, שמבחינה כרונולוגית הוא בכלל השלישי או הרביעי מאז שנולדת, אבל עדיין הראשון מאז שהחלטת להתעניין בסיפור הזה עם הדשא והכדור ושני המלבנים בצדדים. קצת אחר כך יש את המונדיאל הזה שלא ממש הצלחת לעקוב אחריו כמו שצריך כי טירונות או מסלול או סדיר, או אפילו טיול אחרי צבא, וזה עוד טוב לעומת המונדיאל שלא היה לך ראש אליו כי ילדים קטנים, ופרנסה ושחרר אותי אחי מי יש לו כוח עכשיו לסקוטלנד נגד קנדה.
טוב, אבל כל זה רק בקטע אינדיבידואלי. הפעם זה מרגיש שהגביע העולמי של 2026, תופס אותנו גם אישית, אבל גם קצת כקולקטיב, שלא לומר ממש בתור עם. מאז הפעם הקודמת שזה קרה, צברנו פה כמות אירועים שבמדינה נורמלית צריך איזה 450 שנה כדי להספיק את כולם. אז, ב-2022, המדינה המארחת הייתה רק היישות ההיא במפרץ שאיכשהו הצליחה לשכנע את פיפ"א לקיים טורניר כדורגל באמצע המדבר, ועוד להעביר אותו לנובמבר כי בקיץ בדוחא מסי והארי קיין היו שופכים מנוע אחרי רבע שעה גג. אלא שמאז קטאר הפכה עבור הישראלים למשהו שנאמר בהקשרים אחרים לגמרי, ואף אחד מהם הוא לא חיובי בשום צורה.
המונדיאל שייפתח הלילה, כנראה יותר מאי פעם, יצטרך להוות עבור העם הצופה בציון הרבה יותר מחגיגת כדורגל. הפעם אנחנו צריכים אותו כפרויקט לאומי של אסקפיזם מזוקק לווריד. מספיק לראות כמה אנחנו מושקעים בכל שנה מחדש בתחרות הביזאר שנקראת במחוזותינו "אירוויזיון" כדי להבין עד כמה חזק הצורך שלנו לברוח קצת מהמציאות פה אל הכפר הגלובלי. לתת לרעשי רקע מהאצטדיון להתגבר על הקקופוניה הקבועה שהיא חיינו פה בשנים האחרונות, ולקבל בהבנה גמורה את הידיעה שממש כמו במשחק צהריים במיאמי, גם הנפש הישראלית צריכה לפעמים הפסקות שתייה.
אין מה לדאוג. אחרי השריקה האחרונה של משחק הגמר, הרשתות החברתיות יחזרו להבליט לכם את הפוסטים הקיצוניים שקצת יידחקו הצידה לפחות עד שלב הנוקאאוט
אה כן, וגם לא להתנצל על ההיסחפות. לחבק לגמרי את האפשרות שלמשך קצת יותר מחודש ניכנס לנייד לא כדי לבדוק מה מדווח "מומו עדכונים ללא פילטרים" בטלגרם שלו, אלא כדי לברר מה הסיכוי שנעפיל הערב לראשות הטבלה באפליקציית הימורי המונדיאל של החבר'ה. למשוך כמה שיותר את הסמול-טוק בפינת הקפה של המשרד, כי הרבה יותר כיף לדבר על מה שעשה אתמול מודריץ', ולא על מה שאמר אתמול סמוטריץ'. להתמכר טוטאלית (בתנאי שהמזרח התיכון ירשה לנו) לאולפן המיוחד לפני בלגיה-קוסטה-ריקה, משל היה זה דיון נוסף בניצוחה של יונית לוי, ובכיכובו של בני סבטי.
לזכור שאין כנראה עם על הגלובוס שיותר מגיע לו ליהנות בכל פעם מ-90 דקות פלוס תוספת זמן של נתק מוחלט מענייני השעה. לצחוק מהעובדה שבכל העולם ביקרו את ההחלטה לקיים הפעם מונדיאל עם 48 נבחרות, אבל מתוכן יש בקושי 7 שאין לנו איתן איזה אישיו שהמצאנו וטיפחנו רק מאז תחילת השנה. זה גם בסדר, אין מה לדאוג. אחרי השריקה האחרונה של משחק הגמר, הרשתות החברתיות יחזרו להבליט לכם את הפוסטים הקיצוניים שקצת נדחקו הצידה לפחות עד שלב הנוקאאוט, והמציאות הישראלית תחכה לנו בחוץ, מזיעה, מלחיצה ומעייפת כמו תמיד. יש לי הרגשה שהחל מ-20 ביולי שוב נרגיש מותשים, אבל לא בגלל שקמנו בארבע בבוקר לראות ברזיל נגד גאנה.
