סיפור יפה סיפר פרופ' ישעיהו ליבוביץ על חברו, הסופר זוכה פרס נובל ש"י עגנון. השניים התראו ברחובות ירושלים, ועגנון שאל: "אמור נא לי ישעיהו, מה הייתה הסיבה שהכוח העצום שהיה לאמונה בעולמה ההיסטורי של היהדות נשבר כליל?" ליבוביץ בסיפורו הדגיש כי עצם הצגת השאלה מעידה על מה חשב עגנון, והוא ענה לו תשובה פשוטה ומרה: "כוחה של התורה נשבר בעם ישראל משעה שהתורה הפכה להיות תלמוד תורה".
עגנון, מצידו, התרשם מאוד מהמענה החד והחידתי ובהמשך השיחה ציטט את הפסוק הנודע "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", וטען כי יש לנסח היום באופן שונה: "תורה ציווה לנו משה, מורשה לעסקנים בה". עגנון וליבוביץ, שני תלמידי חכמים, זיהו היטב את המגמה המסוכנת שבה תורה הופכת קרדום לחפור בה. מגמה שאת פירות הביאושים שלה קטפו השבוע חברי הכנסת בהצבעה השערורייתית על חוק יסוד לימוד תורה.
על האפליה שזוכה להנצחה זעקו מכל עבר, אבל מה עם כבודה של תורה? הוויכוח בישראל איננו בין אוהבי תורה לשונאיה. להפך. דווקא משום שהתורה יקרה לרבים כל כך, קשה לראות כיצד היא הופכת לכלי ציני להשגת הטבות. השאלה איננה האם עולם התורה חשוב, אלא איך ייתכן שערך יקר כל כך משמש לכפייה, אפליה ובטלה סמויה.
אותה עסקנות שזיהו היטב לייבוביץ' ועגנון לא רק פגעה במרקם החיים הישראלי אלא פגעה אנושות בעולם התורה כולו.
לימוד תורה הוא ערך יסוד בישראל בלי שום חוק. בניגוד לרוב התרבויות בעת העתיקה, העולם היהודי ביקש להנגיש לימוד קרוא וכתוב לשכבות רחבות של הציבור. זה לא היה מותרות לאצילים, אלא זכות בסיסית. הורה שלא היה יכול ללמד את בנו בעצמו, חויב לשלם למלמד שילמד אותו. העולם היהודי קידש לימוד "לשמה" – לימוד לשם לימוד, שיש לו ערך בזכות עצמו. במציאות הצינית שלנו קשה לדמיין את היופי והעומק שיש ברעיון הזה, אבל בעיניי יש בו בשורה אמיתית. הצעת חיים שבה לרוח ולחוכמת הדורות יש מקום מרכזי ומוביל.
מרכז החיים היהודיים, אך לא תחליף
לימוד תורה הוא חלק מהחיים מאז ומעולם, לצד מקצוע, פרנסה והתערבבות בחיי החברה והכלל. חברת לומדים אליטיסטית היא עניין לקבוצות קטנות של מצטיינים שנתמכו על ידי עשירים וגבירים. במשך רוב ההיסטוריה היהודית לימוד התורה היה מרכז החיים היהודיים, אך לא תחליף לחיים עצמם. דווקא משום שלימוד התורה נתפס כערך עליון, הוא לא נזקק להגנה חוקתית. יהודים למדו תורה בגלויות, תחת רדיפות, בעוני ובחוסר ביטחון, בלי חוק יסוד ובלי מנגנון הטבות. התורה שרדה משום שאנשים האמינו שיש בה ערך, לא משום שהמדינה העניקה להם פטור או תקציב.
למרות זעקות הגעוואלד והטענות לגזירות שמד, מעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה כמו במדינת ישראל היום. יותר מזה: העיוות שלפיו לומדי תורה הם אירוע סיטונאי בלי קשר לכישרונם, תלוי כלכלית באופן מוחלט בקהילה וחסר כל תועלת חברתית הוא עיוות בן 200 שנה, שהחמיר והחריף במדינה היהודית הריבונית. החוק שעליו הצביעה הקואליציה בחדווה לא נועד להפיץ תורה ולהאדירה. כל מטרתו הוא לשמר פריווילגיות של חרדים לא להתגייס, ויותר מכך – לשחוק את ערך "תורה לשמה". החוק ינציח הטבות נדיבות ללומדים בישיבות, כשהמרכזית שבהם היא השתמטות משירות צבאי, ויעקר את היכולת של בג"ץ לפסול הטבות כאלו בשם השוויון.
באופן אבסורדי חוק יסוד לימוד תורה, המבקש כביכול לרומם את הערך החשוב הזה, מגן קודם כל על מי שלא לומדים תורה כלל ומשקרים בנוגע לכך. ההנהגה החרדית עצמה יודעת היטב שהמספרים הרשמיים של "לומדי התורה" אינם משקפים את המציאות. במשך שנים התפתחה שכבה רחבה של צעירים הרשומים בישיבות רק על הנייר. חלקם נושרים, חלקם עובדים, חלקם מטיילים בארץ ובחו"ל. בשום שלב ההנהגה החרדית לא הציעה מודל בר קיימא לגיוסם. עבורם התורה היא מקצוע לעסקנים, בדיוק כפי שהזהיר עגנון.
החוק, על הדרך, מבזה כל תורה שיש בצידה מעשה: הלימוד הדתי-לאומי הענף והעשיר נרמס פעם אחר פעם, התורה המסורתית והחילונית כלל לא נחשבת, ולמרות הביקוש הגדול – אין להם תקצוב או מענה מדינתי. כך התורה הקדושה הפכה לכיפת הברזל של החברה החרדית על מנת שתוכל להמשיך ולהסתגר בדל"ת אמותיה, להתבדל ולהפוך תורת חיים לסם מוות.
בלון הניסוי
הצעת החוק הזו לא חדשה. אחת לכמה שנים היא הופרחה כבלון ניסוי, אך מעולם לא הגיעה לכדי הצבעה. הפעם האחרונה שבה הונחה על השולחן הייתה בקיץ 23', כשהרפורמה המשפטית הייתה מוחשית מתמיד והרחובות בערו בהפגנות. נדמה היה אז שהמדינה נקרעת מבפנים, ואפילו בליכוד הבינו שהחרדים הלכו צעד אחד רחוק מדי, ומיהרו להוריד את ההצעה מעל לסדר היום בשל הזעם הציבורי.
ובכל זאת, נמצאו ארבעה צדיקים בסדום. ארבעה חברי כנסת מהקואליציה שהצביעו נגד החוק הרע הזה. לארבעה מכנה משותף מעניין: איש מהם לא נולד בישראל
מה קרה פה מאז? רק טבח, מלחמה חסרת תקדים במיליון חזיתות, מחסור אקוטי בלוחמים ומדינה שממשיכה להיקרע מבפנים. אז איך ייתכן שהקואליציה ממשיכה בשלה? התשובה הקצרה היא היבריס. התשובה הארוכה היא שהציבור עייף ממחאות, והקואליציה למדה שעייפות אזרחית היא משאב פוליטי.
ובכל זאת, נמצאו ארבעה צדיקים בסדום. ארבעה חברי כנסת מהקואליציה שהצביעו נגד החוק הרע הזה. לארבעה מכנה משותף מעניין: איש מהם לא נולד בישראל. דן אילוז מהליכוד עלה ארצה מקנדה, כמוהו גם שרן השכל מתקווה חדשה. משה סולומון מהציונות הדתית עלה מאתיופיה, ויולי אדלשטיין, אסיר ציון, עלה ארצה אחרי ייסורים מברית-המועצות לשעבר. ארבעה חברי כנסת שיודעים היטב איך נראים חיים יהודיים מחוץ למדינת ישראל, שעלו ארצה מתוך ציונות טהורה ושלא מוכנים לקבל את העיוות הישראלי כמובן מאליו.
כל הארבעה משלמים מחיר במפלגות שלהם על הבחירה להצביע נגד הקואליציה, ובכל זאת, הם תזכורת מרעננת איך יכולה להיראות הנהגה ציונית. הנהגה יהודית.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.26
