אחד ה"אסים" החזקים ביותר בקלפים של ישראל מול ממשל ביידן לאחר 7 באוקטובר, היה המופע המשותף של אחדות לאומית. הנשיא ביידן שהגיע לביקור בזק בישראל ב-18 באוקטובר, התרשם מאוד מהמפגש שקיים עם קבינט המלחמה המאוחד שקם ימים ספורים לאחר הטבח. בהמשך המלחמה שיגר ביידן לישראל כמה פעמים את מזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, על מנת לשלוט במהלכי הממשלה ככל שניתן. לבקשת מזכיר המדינה, כל ביקור כזה כלל מפגש מדיני מורחב שאליו הוזמנו גם השרים גנץ ואיזנקוט. התרשמותי במפגשים הללו הייתה שאף כי המזכיר בלינקן מסויג מהלוחמנות שאפיינה את מדיניות ישראל במלחמה, העובדה שראשי האופוזיציה היו שותפים מלאים לגיבוש המדיניות התקיפה, הקשתה על יכולתה של ארה"ב להגביל את פעילות צה"ל בעזה ובהמשך בלבנון.
גם כשהתפתחה מחלוקת חזיתית עם נשיא ארה"ב בסוגיית כיבוש רפיח וציר פילדלפי, קיומה של ממשלה רחבה מנע מהעימות לצאת משליטה. כל שנותר לאמריקה לדרוש מישראל היה להבטיח מענה מספק להיבטים ההומניטריים של הפעולה, וזאת אכן עשינו. גם כשהנשיא ביידן, עקב אתגרים פוליטיים פנימיים, הורה לעכב משלוחי נשק מסוימים לישראל, הוא הקפיד לא "לשבור את הכלים" לנוכח הקונצנזוס הפוליטי ששיקפה המדיניות הביטחונית הישראלית. כך היה המצב גם כאשר הורחבה פעילות צה"ל בלבנון בספטמבר 2024, וגם כשישראל ביצעה שתי תקיפות אוויריות תקדימיות בשטח איראן בתגובה למטחי הטילים ששיגרה אלינו טהרן באפריל ובאוקטובר של אותה שנה. אמנם גנץ ואיזנקוט פרשו מן הממשלה כבר בחודש יוני, אבל הממשל האמריקאי ידע היטב שעמדתם, לפחות הפומבית, בנושא לבנון ואיראן לא עמדה בסתירה לעמדת הממשלה.
אחרי שהנשיא טראמפ שב לבית הלבן פחת ואפילו נגוז הצורך לשקף את תמימות הדעים במערכת הפוליטית בישראל. שיתוף הפעולה בין הממשלה לבית הלבן הפך אינטימי מאי פעם, הן בקשר האישי שבין המנהיגים, הן בתפיסת האיומים הזהה, ובעיקר במענה המשותף שנתנו להם שתי המדינות. כך לאורך תקופה של כשנה וחצי התקבלו בירושלים ובוושינגטון החלטות מתואמות משמעותיות ביותר.
אלא שכעת נקלענו למצב חדש: בשבועות האחרונים נוצר לראשונה פער בין האינטרסים של המדינות, בעיקר בהקשר ללחימה בצפון. האילוצים המבצעיים של ישראל בלבנון נתפסים בממשל טראמפ כמטרד. העיקשות האיראנית להתנות התקדמות במשא ומתן עם ארה"ב בהפסקת התקיפות הישראליות בלבנון זוכה בקרב חלק מצוות היועצים בבית הלבן לקשב והבנה. ארה"ב משליכה את כל יהבה על הסכם מדיני בין ישראל לבין ממשלת לבנון. זו אכן מטרה ראויה שחיוני להשקיע מאמץ נמרץ בקידומה, אבל סיכוייה לפרק את חיזבאללה מנשקו בטווח זמן סביר אינם רבים. משום כך חיוני לוודא שהרצון הטבעי של ישראל לשמר את הברית חסרת התקדים עם הנשיא טראמפ, לא ידחק אותנו לאמץ בעל כורחנו מדיניות של ריסון והכלה בלבנון. מדיניות כזו תעמוד בניגוד תהומי לשינוי המובהק שחווינו לאחר העיוורון הנורא בעזה. תוצאותיה של הבלגה כזו תהיינה כואבות, קודם כל בייסורים שהיא תשית על תושבי הצפון שחייהם אינם חיים, וגם בקרב ההתשה המדמם שהיא תכפה על מפקדי ולוחמי צה"ל שמבצעים כעת תמרון בדרום לבנון ואף צפונה מנהר הליטני.
ניתן להניח שישראל מציפה את מלוא ההשלכות הללו בפני הנשיא טראמפ וצוותו, אך נכון לעכשיו נראה שאין בכך די. על מנת להביא לשינוי של ממש בעמדת ארה"ב בנושא לבנון נדרש לשחזר את הפגנת הקונצנזוס הלאומי שליוותה את מערכת היחסים עם ממשל ביידן
ניתן להניח שישראל מציפה את מלוא ההשלכות הללו בפני הנשיא טראמפ וצוותו, אך נכון לעכשיו נראה שאין בכך די. על מנת להביא לשינוי של ממש בעמדת ארה"ב בנושא לבנון נדרש לשחזר את הפגנת הקונצנזוס הלאומי שליוותה את מערכת היחסים עם ממשל ביידן. הסמיכות לבחירות לא מאפשרת שינוי בהרכב הממשלה, אבל עדיין יש מקום ליוזמה משותפת של הממשלה והאופוזיציה בעת חירום זו לתושבי הצפון. על ראשי הקואליציה, בצוותא עם מתחריהם הפוליטיים בנט, לפיד, איזנקוט וליברמן, לבקש בדחיפות לקיים שיחה משותפת עם הנשיא טראמפ. זה יכול להתקיים במפגש בהול בוושינגטון, או בשיחת ועידה מוצפנת בווידיאו או בטלפון, וזה יכול להיעשות באמצעות ביקור מהיר כאן של שליחי הנשיא רוביו, וויטקוף וקושנר. המשימה שמוטלת על שכם ההנהגה משני צידי המתרס הפוליטי תהיה לשכנע את ארה"ב שנושא הצפון אינו מהווה סלע מחלוקת אידיאולוגי בישראל. היא תדגיש שאמנם הוויכוח הפנימי בקרבנו הגיע לנקודת רתיחה במישורים רבים, ובקרוב יוכרע בקלפי, אבל במקביל קיים בישראל קונצנזוס לגבי החובה לנהל מלחמת חורמה עם הארגון הרצחני שאיראן בנתה, מימנה והציבה בגבולנו הצפוני, ולפעול במלוא העוצמה והנחישות נגד תשתיות הטרור שלו ונגד מפקדיו ופעיליו, לרבות בביירות ובבקעת הלבנון.
מי יכול להתנגד ליוזמה כזו? כולם. הממשלה עשויה לראות בה הצעה שמעניקה לגיטימציה ליריביה הפוליטיים, ונותנת להם מעמד מיוחד בתחום רגיש – היחסים עם הממשל האמריקאי, שאליו אין להם מטבע הדברים כל גישה.
לאופוזיציה ודאי אין עניין לחלץ את הממשלה מן המבוך, דווקא בעת שחשיפת המתח בין ישראל לארה"ב מסייעת לה להגשים את משאלתה העיקרית: להביא למהפך בבחירות.
כמובן שגם ארה"ב לא צפויה להתלהב מהתפתחות ייחודית כל כך, שתציב אותה מחדש על קרני הדילמה. הנשיא טראמפ אף עלול לראות בה מניפולציה מתריסה של ישראל שנועדה להביך אותו ולפגוע בסיכוייו למנוע הסלמה בתקופה רגישה לו, למפלגתו ולארצו.
ועדיין, ישראל אינה יכולה להשלים לאורך זמן עם החסינות היחסית שחיזבאללה זוכה לה. המחיר הופך מיום ליום בלתי נסבל. ככל שהצגת האחדות הלאומית בנושא עשויה להביא לשינוי במדיניות האמריקאית, יש לתת לה במהירות ביטוי מהדהד.
