השבוע שעבר החזיר את ישראל לפרופורציות בהקשר למרחב הפעולה שלה ולשאלה מי באמת מכריע לגבי סיום העימותים שהיא מנהלת מאז 7 באוקטובר. שני מקרי בוחן עמדו במוקד: מלחמת 17 השעות, שהחלה בתקיפה ישראלית חריגה בדאחייה, התגלגלה להתכתשות עם איראן, והופסקה בהנחיית וושינגטון; ולצידה הכרזת טראמפ לגבי התקרבות לחתימה על הסכם עם איראן - מהלך שבו, כנראה, ישראל לא הייתה מעורבת, שמעלה שאלות נוקבות לגבי המאזן האסטרטגי של מערכת "שאגת הארי", ושמלווה בפערים שלא ניתן להסוות בין וושינגטון לירושלים.
במסגרת הנחיתה לקרקע נחשפת אמת מורכבת שיש להפנים, וכוללת מצד אחד הכרה בכך שישראל היא מעצמה אזורית בעלת יכולות צבאיות מרשימות בקנה מידה עולמי ותעוזה ייחודית, לצד חוסן לאומי מרשים; אך מהצד השני שיש לה תלות צבאית ומדינית עמוקה בארצות-הברית, וכי מהלכיה האסטרטגיים בשנתיים האחרונות מתאפשרים בעיקר בשל הימצאות טראמפ בבית הלבן.
בכך נגדע באופן מתסכל, אך לא מפתיע, שיכרון חושים שהתפתח במהלך "שאגת הארי" על רקע שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארה”ב. נראה שבישראל היו מי שהשתכנעו ש"טראמפ עימנו באש ובמים", וקצת שכחו שמדובר אמנם בידיד גדול של ישראל אך בה בעת במנהיג הפועל מכוח היגיון עסקי ולאור אינטרסים אמריקאיים. הדבר הומחש כשהורה על סיום המלחמה בעזה, החזיר מטוסים שיצאו לתקיפה באיראן, הגביל תקיפות נגד יעדי המשטר בסוריה, הסכים למכור מטוסי אף-35 לסעודיה, הציב קו אדום בפני סיפוח באיו"ש, ו"קושר" את ידי ישראל בתקיפות בביירות.
מאז הוקמה ישראל, וושינגטון הציבה בפניה פעמים רבות קווים אדומים: ב-1956 אילצה אותה לסגת מסיני ומעזה, ב-1973 דחקה בה לסיים את המלחמה, ב-1982 ובמלחמת המפרץ הראשונה השיתה עליה אילוצים, ובזמן ממשל אובמה בלמה תוכניות לתקיפה באיראן. הפעם הקווים האדומים מתסכלים במיוחד מבחינת ישראל נוכח מפל הציפיות שמקורו בפער בין השותפות ההיסטורית במערכה נגד איראן, לבין ההגבלות המתגברות על חופש הפעולה של ישראל כמעט בכל חזית וכן האפשרות שמערכת "שאגת הארי" לא תסתיים ב"ניצחון מוחלט" כפי שהובטח בתחילתה. לכך מתווסף חוסר הנוחות הניכר בשנה האחרונה בישראל עקב פתיחת שער הפוליטיקה הפנימית למעורבות של טראמפ סביב סוגיית החנינה לנתניהו, דבר שיצר דימוי מביך של "מדינת חסות".
התסכול שנוצר בישראל בעקבות מהלכיה האחרונים של וושינגטון מעורר קולות שמשקפים תלישות וזיכרון היסטורי מוגבל. בהקשר הזה בולטים אלה שגורסים כי יש לומר "לא" לטראמפ ולהסתמך על תפיסת "עם לבדד ישכון", ולצידם ההדלפות לגבי אמירת נתניהו בקבינט לפיה ייתכן שנצטרך להמשיך בלחימה נגד איראן לבדנו ולהסתגל למציאות "ניאו-ספרטנית" של סבבי עימות עימה. גם אם חלק מאותה גישה יאומץ, עלול להתפתח חיכוך מסוכן עם טראמפ שהשלכותיו יהיו חריפות הרבה יותר ממה שהיה בין נתניהו לאובמה ולביידן. ישראל היא נכס אסטרטגי חשוב לאמריקאים והקשר בין שתי המדינות חזק מאוד, אך חשוב שלא ליטול סיכונים לא מחושבים.
הסכם עם איראן עשוי להיות הסנונית הראשונה בתהליך סגירת הסכסוכים באזור על ידי טראמפ באמצעות הסדרות, בניגוד לשאיפת ממשלת ישראל להמשך העימותים. התהליך ילווה כנראה בהצרת מרחב הפעולה של ישראל, וייתכן שגם בדרישות לסגת משטחים שנכבשו בזירות השונות.
בהקשר לאיראן, יש לוודא שההסכם המסתמן ימוקד בטיפול רציני בתוכנית הגרעין, תוך תיעדופו על פני הדרישות לגבי הטילים וה"פרוקסיז", ונטישת פנטזיית מיטוט המשטר
בהקשר לאיראן, יש לוודא שההסכם המסתמן ימוקד בטיפול רציני בתוכנית הגרעין, תוך תיעדופו על פני הדרישות לגבי הטילים וה"פרוקסיז", ונטישת פנטזיית מיטוט המשטר. במקביל או לאחר ההסכם עם איראן, סביר שיוחל במאמץ לסגירת המערכה בלבנון. גם כאן חשוב להתעקש על האינטרסים הקריטיים ובני המימוש, ובראשם וידוא ניקוי דרום לבנון מנוכחות חיזבאללה במקום לדבוק בסיסמאות, ובראשן פירוק מיידי ומלא של הארגון מנשק, קל וחומר חיסולו.
ברקע מצטברים אותות לגבי אפשרות להסדרה קרובה גם בעזה, בדמות הסכם על פירוק הדרגתי (!) ולא מלא ומיידי של חמאס מנשק, ומנגד דרישה להסגת צה"ל מהקו הצהוב, פריסת כוח רב-לאומי ותחילת פעילות של ממשלת הטכנוקרטים. ושוב מתחייבת המרת סיסמאות כמו הישארות לעד בשטח, חוזרים בקרוב לללחימה עצימה (לא מסתמן שטראמפ עומד לאשר זאת), והכחדת חמאס - ביעדים ריאליים, ובראשם שליטה שאינה של הארגון על ציר "פילדלפי" ושימור חופש פעולה נגדו. אין לשלול שאילוצים דומים יתפתחו מכיוון וושינגטון גם בהקשר לאיו"ש, שם נרשמת נסיקה חדה בטרור היהודי שנמשך בין היתר משום שוושינגטון לא הציבה, עד כה לפחות, וטו נוקשה בנושא.
הסבירות הגוברת לסגירת המשברים באזור מחייבת את ישראל להבין שמה שמוצג מאז 7 באוקטובר כתפיסת ביטחון לאומי עדכנית, ובמוקדה כיבוש עוד שטחים מידי הערבים והפעלת כוח מתמשכת בכל עת ומקום מתוך אמונה שוושינגטון מעניקה גיבוי אסטרטגי וחופש פעולה נרחב, אינו אלא כמיהות לב וסיסמאות חלולות. וושינגטון משגרת בשבועות האחרונים איתותים מסויגים גוברים כלפי ישראל, כאשר התעלמות מהם עלולה לתעל את הדברים לחיכוך מסוכן עם טראמפ כבר בקרוב.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר "דור המבול"
