השנה הועבר שבוע הספר בירושלים ממתחם התחנה על בתי הקפה השוקקים שבו, אל כיכר ספרא המאוכלסת בבניין העירייה ואגפיה. עליתי ללשכת ראש העירייה משה ליאון ויצאנו למרפסת בקומה הרביעית המשקיפה לכיכר. המראה היה משתק ביופיו: הר הבית, הכותל, כיפת הזהב, אינסוף מנופים נראו במרחב סביבנו בונים את העיר המתרחבת ומתחדשת, ומתחתינו דוכנים עמוסים בספרים ומאות אנשים מסתובבים ביניהם. כאלו שעצרו את שגרת יומם והלכו לחגיגה תרבותית. ממרומי מרפסת העירייה חווינו עבר היסטורי נוגע בהווה מפעים, ויכולנו להרגיש את תנועת הרוח שפשטה בכיכר ספרא. עם ישראל כולו היה שם: דתיים, חילונים, חרדים. נשים בכיסוי ראש לצד נערות בגופיות, חרדים בחליפות החליפו דיבורים על ספרים עם חילונים במכנסיים קצרים. הספרא לבדו נוכח בכיכר בימי חג הספר. את הסייפא השאירו לערוצי הטלוויזיה.
"שבוע הספר העברי" - שלוש מילים שמרגשות אותי שנה אחר שנה. לפני מאה שנים בדיוק, יוני 1926, בשדרות רוטשילד בתל-אביב, הוצעו לציבור הקוראים ספרים במחיר מוזל. ברכה פלאי מהוצאת "מסדה" הגתה את רעיון יום הספר העברי, ומאז הורחבה יוזמתה לשבוע הספר. ואני, הילד בן העשר, התחלתי את דרכי בעולם כמוכר ספרים יחד עם אבי צבי איכנולד ז"ל, שמכר אנציקלופדיות ומילונים ולקסיקונים.
60 שנים אני בענייני הספרים, זוכר את הימים שבהם עברנו מבית לבית ומכרנו אנציקלופדיות, ואחרי מלחמת ששת הימים גם אלבומי ניצחון מפוארים. אני חושב על אבא שבשבילו תחיית העם היהודי הייתה בספרים שנכתבים בעברית. מבחינתו זה היה הניצחון על הנאצים שביקשו להשמיד את העולם היהודי כולו. היום ברור לי שמותר לנו להגיד בגאווה: תרבות בת 3,000 שנים חזקה יותר מהכל וגם האיראנים לא יוכלו להשמידה. בשבוע הספר משפחתנו כולה מתגייסת: אני רואה לצידי את ילדיי ונכדיי עומדים בדוכני ההוצאה ומשתפים אנשים בחוויות הקריאה שלהם והלב מתרחב.
בשבוע הספר אני חושב על אבא ז"ל, שבשבילו תחיית העם היהודי הייתה בספרים שנכתבים בעברית
לפני 30 שנים נולד בי הרצון להחזיר את ארון הספרים היהודי לישראלי הסקרן, המבקש להכיר לעומק את מקורותיו. מאז 7 באוקטובר יותר ויותר אנשים מחפשים משמעות ומנסים לפענח את הקשר למקום שבו נולדו, גדלו, ושבו התרחש הטבח הנורא. ספרי אמונה, לא במובן דת אלא זהות ומשמעות, הפכו מבוקשים בשלוש השנים האחרונות. ספרי חטופים שחזרו מהשבי בעזה, שיצאו ב"ידיעות ספרים", זכו לקהל קוראים גדול: בר קופרשטיין, שושן הרן, קית’ ואביבה סיגל, לואיס הר, עמית סוסנה ובקרוב ייצא גם ספרה של אמילי דמארי. כשהחטופים בעזה עברו את הקשיים הבלתי נתפסים הם היו באמונה, האמינו שיחלצו אותם, ראו אור באפלה הנוראה. שם התגלו תעצומות הנפש, הכוח הטמון באדם, ובאלו מבקשים הקוראים להיאחז. כשאני רואה חרדים מדברים עם עמית סוסנה על שעבר עליה, מבקשים ממנה לכתוב הקדשה, אני נוגע בחוט הדקיק שמחבר אותנו, למרות הכול. זוהי עבודת הקודש שלי, למען הדורות הבאים, למען ההיסטוריה היהודית-ישראלית. כשהדברים כתובים אף אחד לא יוכל למחוק אותנו.
בתל-אביב מתקיים שבוע הספר בשרונה, מול הקריה. חיילים ואזרחים מסתובבים בין הדוכנים, לא מזכירים את הטילים שנפלו כל כך קרוב, מדברים על "נתן ועמוס" של אסף ענברי, על אריק אינשטיין מקריא הארי פוטר וגם על "עד שליבך יתנגן" שכתבה אלומה לב על תורת ימימה. זאת ההוכחה שבתוך הכאוס שעובר עלינו בשנים האלו יש גרעין חזק של נורמליות. רצון עז להיאחז בשפיות.
לפני מאה שנים חיים נחמן ביאליק ניבא שבעתיד לא יימצאו קוראים לעברית. ברל כצנלסון חזר על כך שנים אחריו. לשמחתי המציאות הוכיחה ששניהם טעו: אומנם לא עושים אקזיט בתעשייה הזו, אבל ספרים נמכרים, ואנחנו מצליחים לקיים את המפעל המופלא והמשמעותי הזה. חג ספר שמח.
