בעוד כשבועיים נציין 1,000 ימים לשבת ששינתה את כולנו. 1,000 ימים. צריך לקרוא את המילים האלה כמה פעמים כדי להאמין. הזמן עובר מהר כשנלחמים. ומה לא חווינו במהלכם? הכל מהכל. ישראל כבר לא אותו הדבר. אבוי לה אם הייתה. אם לא השתנינו – לא למדנו מאום. והאמת היא שלא רק אנחנו השתנינו. השתנה גם העולם. ובניגוד להיגיון – הוא דווקא הקצין כלפינו. הוא מוסת יותר וסבלני פחות. הוא חפץ במניעת מלחמות גם על חשבון ביטחוננו. חשוב להבין זאת כי 1,000 ימים הם פרק חיים משמעותי. כזה שאפשר היה לחוות בו קמפיין הסתה במימון קטארי ואיראני, להשתקם, לתווך לעולם מה קרה לנו באמת, ולהוליד מחר חדש. זה כמובן לא קרה. ולכן, במקום לציין הישגים, ישראל מוכרחה לתחקר. עליה לתהות בכנות כיצד הגענו עד הלום. זה חשוב כי תמיד כדאי להימנע מטעויות חוזרות. זה חשוב שבעתיים ערב חתימה על הסכם בין ארה"ב לאיראן.
כמעט 1,000 ימים ל-7 באוקטובר, ומעמד ישראל בשפל. לא קל לכתוב את זה. זה מפלח את הלב, אבל זו המציאות, לפחות לפי הנתונים. לפני כשבועיים פרסם מכון המחקר PEW את העמדה הציבורית ביחס לישראל ב-36 מדינות מצפון ודרום אמריקה, אירופה, אסיה, אוסטרליה ואפריקה. מארגנטינה ליפן, מגרמניה לצ'ילה, מסינגפור לפולין, מתאילנד לארה"ב. קרוב ל-50,000 משתתפים נדגמו. בכולן, זולת קניה, ניגריה וגאנה, היחס לישראל היה יותר שלילי מחיובי. בכולן, להוציא את הפיליפינים, הודו וקניה, אי-האמון בנתניהו גדול מהאמון בו. בכולן, בלא יוצאות מהכלל, דעת הקהל ביחס לישראל בנסיגה. ברבות מהן, עמדת הצעירים בצלילה חופשית. לשם המחשה, בהונגריה, איתה התהדרנו ביחסים חמים עד זה מכבר, אחוז בעלי הדעה השלילית כלפינו מקרב בני ה-18 עד 34 הוא 72%.
למה חיוני לדעת את כל זה? לא בשביל ההלקאה העצמית או החמיצות, אלא משום שאם זה מצבנו כ-1,000 ימים אחרי הטבח הנורא ביהודים מאז השואה – משהו פה מתפספס. התנהגות שרים בממשלה, אמירות חסרות אחריות מפי גורמים ישראלים, או אנטישמיות, לא יכולים להיות ההסבר היחיד. אם קרוב ל-1,000 ימים אחרי 7 באוקטובר ישראל במקום גרוע יותר מעמדית, יכול להיות שהתנאים היו מלכתחילה לרעתנו. שהרצפה פשוט הייתה עקומה. השאלה היא אם אנחנו אלו שעיקמנו אותה. האם היו פה תהליכי עומק שאנחנו תרמנו להם? כאלה שיצרו תנאי משחק שמראש סתמו את הלב כלפינו. הפיכת ישראל לנושא מפלגתי בארה"ב; ויתור על הדור הצעיר באמריקה; ייבוש משרד החוץ על עובדיו המסורים; והזנחת זירת התודעה – הם רשימה אפשרית אך לא ממצה. העניין הוא שאם לא נתחקר באמת, לא נדע.
כמעט 1,000 ימים לאסון שמיני עצרת, ואחת ממחוללות הטבח עשויה לזכות להסכם עם וושינגטון. הלגיטימציה הישראלית, מנגד, קטנה משדמיינו
כמעט 1,000 ימים לאסון שמיני עצרת, ואחת ממחוללות הטבח עשויה לזכות להסכם עם וושינגטון. הלגיטימציה הישראלית, מנגד, קטנה משדמיינו. זה אולי לא יגביל אותנו מלפעול בטהרן, כי איומים קיומיים צריך לעצור גם אם בעולם מעקמים את האף. אבל זה בהחלט ישפיע על התנהלותנו בזירות אחרות, כמו עזה או לבנון. פעילות בהן בלי לגיטימציה מובילה להגברת הבידוד בדרך כלל. וחשש ממנו, מוליד קונספציות בדמות קניית שקט בכל מחיר. כדי למנוע הישנות של אותם תהליכים, עכשיו היא ההזדמנות לשאלות קשות. לתחקיר יום ה-1,000. ובעיקר, לחשבון נפש.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.26
