ברקע ההסכם שנחתם בין ארה"ב לאיראן וסימני השאלה שעולים ממנו, בטח בכל הקשור לפעילות צה"ל בדרום לבנון, מנסים בדרג המדיני לסרטט גבולות גזרה למציאות שמעבר לפינה. אך עוד קודם לכן כוחות צה"ל בפיקוד הצפון עברו 108 ימים של תמרון קרקעי משמעותי והוא הצליח, אפילו מאוד.
באופן פרדוקסלי, דווקא המגבלות המדיניות הנוקשות שהוטלו על ישראל, שמנעו מצה"ל להמשיך ולכתוש את ביירות מהאוויר ככל שרצה, הן אלו שחוללו את המפנה. בהיעדר האפשרות להתמקד רק בהפגזות מלמעלה, צה"ל נאלץ להפעיל במלוא העוצמה את "יד הימין" שלו - כוחות החי"ר, השריון וההנדסה של פיקוד הצפון. המגבלה בביירות היא זו שדחפה את הצבא קדימה, עמוק אל תוך השטח, ואילצה את המערכה להתארך כדי להספיק ולבצע את העבודה הסיזיפית והחיונית מכולן - פירוק יסודי של מכונת המלחמה של חיזבאללה.
לצד המשמעויות הרבות שיש לבניינים קורסים בביירות, עבור תושב מטולה, משגב עם או קריית שמונה לא יכול לחזור הביתה כשמעבר לגדר הוא עדיין רואה את פעילי חיזבאללה מסתובבים בכפרים המשקיפים על חלונו. תחושת ביטחון אמיתית, המאפשרת חידוש של חיים, לא נבנית מהריסות ברובע שיעי מרוחק, אלא מהנדסה מחדש של השטח פה, מעבר לגבול. אחרי 7 באוקטובר ישראל לא יכולה להישען על מאזן הרתעה בגבולות, אלא על שינוי ועיצוב מרחב בשטח עצמו.
כשמביטים בעיניים מבצעיות על מה שהתחולל בדרום לבנון, מבינים את גודל ההישג הדרמטי. עם פתיחת מבצע "שאגת הארי" ב-28 בפברואר, ההוראה שניתנה לכוחות בשעות הראשונות הייתה ברורה - לטוס קדימה. צה"ל ניתח את נתיבי החדירה ופעל ישירות מול "כפרי ההיערכות" והנ"ט של חיזבאללה. זה קרה באל-חיאם, הממוקמת כחמישה קילומטרים מהגבול, וזה העמיק עד לדיבין, שנמצאת כבר כ-12 קילומטרים בעומק לבנון, כדי לדחוק את האיום הרחק מיישובי הגליל.
באוגדה 91 בלבד חוסלו במהלך התמרון מאות מחבלים. התוצאה בשטח היא מרחב אבטחה רחב, שנבנה בקווי הכפרים הראשון, השני, השלישי והרביעי של דרום לבנון. על פי נתוני צה"ל, כ-85 אחוז מהכפרים הללו הושמדו
באותו יום פקודה, ירדו דרומה כ-1,500 פעילי כוח רדואן, חוד החנית של תכניתו של נסראללה לכיבוש הגליל, שנלמדה ונבנתה במשך 15 שנה. התמרון הקרקעי דחק אותם חזרה צפונה וחיסל את מי שהעז להתייצב. באוגדה 91 בלבד חוסלו במהלך התמרון מאות מחבלים. התוצאה בשטח היא מרחב אבטחה רחב, שנבנה בקווי הכפרים הראשון, השני, השלישי והרביעי של דרום לבנון. על פי נתוני צה"ל, כ-85 אחוז מהכפרים הללו הושמדו.
על אף שבתחילת המבצע סומן "הקו הצהוב" (במרחק 5–10 קילומטרים מהגבול) כקו ייחוס למניעת ירי הנ"ט, בפועל הכוחות בשטח לא התייחסו אליו כאל גבול נוקשה אלא כהמלצה בלבד, ופעלו בכפרים רבים גם מעבר לו. כל התשתיות בטווח הזה חרבו. כרגע, תושבים לבנונים לא מורשים לחזור לשם, אך גם אם ביום שאחרי יחזרו - פשוט אין להם לאן לחזור. פינוי ההריסות, בניית הבתים מחדש וחידוש התשתיות הבסיסיות של מים וחשמל ייקחו להם שנים קדימה.
כעת, כשהפעילות בדרום לבנון אפופה בערפל קרב ובזירה הבינלאומית נחתם הסכם דרמטי בין ארצות הברית לאיראן, ישראל חייבת לדעת כיצד לתרגם את ההישגים הללו לאסטרטגיה ארוכת טווח. במקביל אי אפשר להתעלם מהשינויים הדרמטיים שקיימים בשטח. האינטרס המבצעי-טקטי מחייב מודל, שבו יש עמדות מפתח לשליטה באש ותצפית מעבר בחלק מהמקומות לפשיטות דינמיות. חופש פעולה ואכיפה בלתי מתפשרת. כל הסכם מדיני חייב להעניק לצה"ל לגיטימציה מוחלטת לקטוע באש ובכוח כל הפרה, קטנה כגדולה.
הבניינים המפוארים והמפקדות התת-קרקעיות בדאחיה אולי הצטלמו טוב יותר במהדורות החדשות, אבל העבודה האפורה, הקשה, המדממת והקטלנית שנעשתה באדמת דרום לבנון, היא זו שבאמת פירקה את האיום על הגליל. 30 לוחמי צה"ל מטובי בנינו ובנותינו נהרגו בתמרון הנוכחי שנמשך 108 יום בדרום לבנון. והם אלו שהביאו כל הישג ושקט שיהיה לתושבי הצפון.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.26
