קוראי העיתון שאינם צרכנים מושבעים של הומור ישראלי עדכני, יתקשו להבין את המסר שמשקפת כותרת המאמר. אבל כל ישראלי שגעה מצחוק כשצפה בקטע "אני יצאתי בחמש" מהתוכנית "צומת מילר", יוכל להתחבר להשוואה בין עדי חבשוש הנפלאה, שמגלמת את רותם שפיץ, חיילת קשת עורף, לבין האכזבה הקשה מנוסח ההסכמות שגובשו בין ארה"ב לבין איראן. נדמה כאילו הנשיא האמריקאי אימץ את דמותה של גיבורת המערכון, שמתכחשת בעיקשות תמהונית למציאות בלתי ניתנת להפרכה:
"לא יודע מה זה סילוק האורניום, לא סילוק האורניום, אני יצאתי מנצח".
"לא יודע מה זה טילים בליסטיים, לא טילים בליסטיים, אני יצאתי מנצח".
"לא יודע מה זה מתקני העשרה, לא מתקני העשרה, אני יצאתי מנצח".
"לא יודע מה זה סיוע לחיזבאללה, לא סיוע לחיזבאללה, אני יצאתי מנצח".
"לא יודע מה זה המשטר שרד, לא שרד, אני יצאתי מנצח".
"לא יודע מה זה סילוק האורניום, לא סילוק האורניום, אני יצאתי מנצח" | "לא יודע מה זה טילים בליסטיים, לא טילים בליסטיים, אני יצאתי מנצח"| "לא יודע מה זה מתקני העשרה, לא מתקני העשרה, אני יצאתי מנצח" | "לא יודע מה זה סיוע לחיזבאללה, לא סיוע לחיזבאללה, אני יצאתי מנצח"
אלא שמציאות חיינו אינה קומדיה, והצלחתה של איראן להפוך מפלה צבאית להישג מדיני אינה משעשעת איש. ברור מה מניע את הרצון של הבית הלבן למנוע הסלמה בתקופה רגישה עבורו, אבל באותה בהירות חובה להכיר במשמעות של ההתפתחות הזאת, ללא השתעבדות לאשליה עצמית. הסרת המצור הימי מעל איראן וחידוש יצוא הנפט האיראני, בלי שהמשטר ויתר בפועל על שאיפותיו הגרעיניות ועל מאגר האורניום המועשר שברשותו, מקשים מאוד על השגת היעדים שארה"ב וישראל שאפו להם ביציאה למבצע שאגת הארי. במאה ימים של נחישות, עלה בידי איראן לסכל את תקוותה של המעצמה החזקה בעולם להביא לשינוי יסודי במציאות המזרח תיכונית. תחילה הורידה מסדר היום את ההתחייבות הנשיאותית לסייע לעם האיראני להשתחרר מעול הרודנות. לאחר מכן התעלמה בבוטות מאין-ספור איומים תוקפניים שהושמעו כלפיה, עד שכל אלה התפוגגו כלא היו. ולבסוף, כפתה על ארה"ב מסמך הבנות מעורפל שהשורה התחתונה שלו היא אחת בלבד: קוצר הרוח ניגף בפני הרוח האיתנה.
דווקא לאחר שלושה חודשים רצופים שבהם הנשיא טראמפ הפתיע מאוד לטובה בהפגנת דבקות מרשימה במטרתו המוצהרת, מניעת נשק גרעיני באיראן, התהפכה הקערה על פיה.
אומנם לשונו הכללית של הסכם העקרונות מאפשרת לארה"ב לטעון שהיעד הסופי של מדיניותה כלל לא השתנה, ושההסכם המפורט יביא זאת לידי ביטוי. אבל לכל ברור, קודם כל בטהרן, שהסיכוי לכך אפסי. איראן לא הרכינה ראש גם כשנשיא ארה"ב פרסם כלפיה אזהרה שאין מיידית, מפורשת וחריפה ממנה: "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה, ולעולם לא תוחזר עוד!" אשרי המאמין שדווקא כשהלחץ הצבאי, הכלכלי והמדיני עליה יפחת, ומצוקתה הכלכלית תוקל, איראן תיאות למסור לזרים את האורניום המועשר שצברה לאורך שנים ולפרק אחת ולתמיד את המתקנים הגרעיניים שנפגעו קשות בשנה החולפת. אין במסמך ההבנות כל התחייבות בנושא הטילים הבליסטיים והסיוע לארגוני הטרור, ועל גורלם האומלל של אזרחי איראן המדוכאים אפילו בוושינגטון איש כבר לא מדבר.
ישראל נאלצת כעת מטעמים מובנים להשלים עם התפנית במדיניות של בעלת בריתה, שסייעה לנו באופן חסר תקדים ולחמה איתנו כתף אל כתף מאז מבצע עם כלביא. למרות האכזבה, התקיפות העוצמתיות שביצעו שתי המדינות בצוותא מאז יוני 2025 החלישו את איראן בתחומים רבים והרחיקו אותה מהשגת נשק גרעיני. השתבשה גם יכולתה לממש את תוכניתה הגרנדיוזית לצבור רבבות טילים בליסטיים, ולהוציא אל הפועל את החזון להשמדת ישראל באמצעות טבעת חנק של ארגוני טרור אזוריים. ישראל תידרש כעת לחשיבה מעמיקה ויצירתית כיצד להמשיך ולבצר את הביטחון הלאומי, בכל זירות הלחימה ולבנון במרכזן, במציאות שבה נחשף לראשונה מזה כשנתיים פער ממשי באינטרסים האסטרטגיים בין ישראל לבין ארה"ב.
