המסורת הלבנונית לא מפסיקה לדמם. בבוקר ה-14 בפברואר 2005, מאות קילוגרמים של חומר נפץ בלב ביירות השמידו לא רק את שיירתו של ראש הממשלה ויקיר המערב רפיק אלחרירי, אלא גם פוצצו את הסדר הפוליטי הישן של לבנון ופתחו מחדש את עידן החיסולים הפוליטיים במדינה המפוררת.
עשור מאוחר יותר, בית הדין הבינלאומי המיוחד לחקר ההתנקשות, הרשיע ברצח את בכירי חיזבאללה ובראשם מקורבו של נסראללה, מסטפא בדר-אלדין. אלא שהמקורב חוסל שלוש שנים קודם להרשעה.
בחלוף עשרים שנה מההתנקשות, עוד חוזר הניגון: לפי שורת פרסומים, רף האיומים כלפי הנשיא ה-14 ובעבר רמטכ"ל צבא לבנון, ג'וזף עאון, שובר שיאים נוכח עמדתו הנחרצת כנגד נוכחות והשפעה איראנית במדינה, בעודו קורא לפירוק חיזבאללה מנשקו ולהותרתו כתנועה פוליטית. לגישת עאון, טהרן משתמשת בלבנון כקלף מיקוח במו"מ עם ארה"ב לסיום המלחמה. במציאות הנוכחית, חיזבאללה ומשטר האייתוללות הקיצוני מבעבר, הם החשודים המיידיים לחילול אנרכיה בלבנון. המשטר וארגון הטרור חותרים לאחוז מחדש במדינה, לאור כשל מערכתי ישראלי-אמריקני המשתקף עם דמדומי המערכה באיראן.
השלכות הפגיעה בנשיא לבנון המכהן עשויות להיות חמורות מכפי שמשוער. הן עלולות להביא, בין היתר, להתפרקות הממשלה בה חיזבאללה אינו חבר, לקטיעת הדיאלוג הביטחוני המדשדש בוושינגטון עם ישראל ולהחרפת המציאות הביטחונית בגבול.
עקב הסיבות הללו, מוטב לקהילה הבינלאומית להקדים תרופה למכה ולהפיק לקחים, שטרם הופקו מההתנקשות באלחרירי. כך למשל, על הנשיא מקרון, הממוקד בחרמות על ישראל יותר מאשר שמירה על האינטרסים של צרפת במזה"ת, לפעול עם ארה"ב להעברת מערך האבטחה של עאון - הנכס האחרון של המערב בלבנון, לפסים אקטיביים. הכוונה, למשל, לאספקת אמצעי שיבוש נגד כטב"מים ומטענים ופתיחת ערוץ מודיעיני ישיר להתרעה בזמן אמת על תנועות בכוח המיוחד בחיזבאללה והיחידות המבצעיות של גיס לבנון במשמרות המהפכה. שנית, על וושינגטון ומדינות המפרץ להעביר מסר חד משמעי להנהגה האיראנית החדשה: מחיר ההתנקשות יהיה גבוה, כך שפגיעה בשערה מראשו של עאון תגרור מערכת סנקציות נוספת כנגד מגזרים קריטיים באיראן ובלבנון. גם איתות להפעלת כוח, בהינתן צעד אלים שכזה, יסייע במסגור החומרה בה יראו במערב ניסיון פגיעה במנהיג לבנון.
אבי כאלוצילום: אלוני מורעידן עאון בלבנון מחייב את ישראל להאיץ את הדיאלוג המקרטע בוושינגטון, שנראה שכל התקדמות בו כרוכה בכאבי בטן לחברי ממשלת הקיצון של נתניהו. האצת הדיאלוג בעת הזו הינה אינטרס ישראלי, בפרט נוכח גישת "אחדות הזירות" האיראנית שנוצרה תודות למחדלים במערכה במפרץ הפרסי.
משמעות הדברים היא מעבר מהתנהלות טקסית בוושינגטון לשיח מקצועי בדרגי עבודה צבאיים, במסגרת זו, ניתן לגבש מתווה משותף שיבסס מציאות ביטחונית משופרת בגבולנו הצפוני ומאידך יאפשר שיבת תושבי דרום לבנון לבתיהם, תוך קידום הסדרים ביטחוניים. בסופו של דבר, אם לבנון תשתחרר, בתמיכת המערב וישראל, מלפיתת התמנון האיראני, עשויים להיווצר התנאים שיאפשרו התקדמות להסדרה, גם אם חלקית -בין ירושלים לביירות.
