בכיתה.
התיכוניסטים של "גולדה" בנס ציונה, ביניהם עדנה שלי, מסיימים י"ב. את מסיבת הסיום של החטיבה, ימי הקורונה, הם חגגו בזום. המסיבה הנוכחית, בגלל הירי מאיראן, רק נדחתה.
"זה כמו בשיר של 'כוורת', בכל זאת הגעתם למרות הכל", המחנך מחייך בכיתה. מעליו שעון שתקוע על 11:25, ושתי מדבקות של לוחמים שנפלו. מימין לוח עם מפת המדינה, מגילת העצמאות, והציטוט: אם תרצו אין זו אגדה. סמלים של מדינה קודמת.
אחרי המחנך, נציגת ההורים מברכת את הבוגרים: בקרוב, לראשונה בחייכם, תצטרכו להצביע. לא משנה למי זה יהיה, תתעמקו. הטון שלה מפוכח. מר. הבוגרים שותקים. פתק לא נכון בקלפי, הם הספיקו ללמוד, ולא בשיעור אזרחות, זה ההבדל בין לילה על מזרון במקלט לבין הופעה בירקון או מסע לפולין.
עכשיו תור נציגי התלמידים. עברנו את התקופה הכי מוזרה ויפה בחיים, הם אומרים. וכשיוצאים מהכיתה, אחד ההורים, מורה תיכון בעצמו, אומר: הילדים האלה, אחרי מה שעברו, מסיימים תיכון שבורים, מרוסקים.
באולם.
מהכיתה ממשיכים למסיבה. "יומני גולדה" שמה. תכף הבוגרים יקריאו, כמעין יומן אישי, את הפחדים, הסודות, והתחלת האהבות שלהם. פה ושם, בקהל, יהיו דמעות. אבל קודם הם מבקשים לשלוח חיבוק ואנרגיות לבני המחזור מעליהם. אלה שמהבגרויות המשיכו לחאן יונס ולבינת ג'בל. אלה שהעיניים שלהם הפכו אחרות.
ואז דבר ראש העיר. המדינה שלנו צריכה אתכם, הוא אומר. זה נכון. המדינה שלנו לא מסתדרת לבד. ואז מנהל בית הספר. יש לו מטאפורה על אדמה שרועדת, ומטאפורה על גלים סוערים, ומטאפורה על שמיים. כשאומרים לתלמידים הללו השמיים הם הגבול, הם מרימים ראש ורואים יירוטי כיפות ברזל, הוא כואב.
ואז פונה לבוגרים: אם היה ציון על חוסן נפשי, הייתם מקבלים 105.
בשביל מה אנחנו צריכים להתבגר, תכף הם יענו במונולוג מהבמה.
בבמה.
מחשיכים אורות. בניגוד לנאומים, השירים מרימים. "טודו בום". "אתה חייב למות עליי". הבנות בשמלות לבנות, עם בייבי ליסים ואיפור. ההורים ביציע עם זרי פרחים. זה הנוהג היום.
קל להתבלבל עם הדור הזה. הם מרבים בסלפי. דאק פייס וזה. והם מלאים בדרישות. אבל הם לא באמת נערות ונערים. אולי רק פורמלית. כמו הטקס הזה. אל החיים האמיתיים הם הושלכו מזמן.
והנה, עכשיו, על הבמה, אלה שפעם כינו עגלה ריקה רוקדים במדים. "בוא אלינו לים", "קרנבל בנחל". באותו זמן ממש, חרדים מפגינים בכבישים. בני גילם, שמתהדרים יותר מהם באלוהים, נאבקים על זכותם לא לתרום. לא להגן. לא להיות חלק מהמדינה. זהו, הסתיים. כל תלמידי מחזור י”א עולים לבמה. אנחנו זן נדיר, הם מנופפים. ומתחבקים. וצועקים הווו כזה.
עוד רגע יתגייסו. עדנה שלי תלך למכינה בעוטף. הם יפגשו מדינה שנואשת לשיקום. וצבא קטן ולא שוויוני. ורחובות משוסעים. וחזיתות פתוחות. וראש ממשלה שלא מסוגל להישיר מבט ולומר: לא הצלחנו. ומהר מאוד הם ילמדו שזה עליהם. כל הכישלונות שלנו. עתיד האדמה שכאן. עליהם. אבל איך אמר המנהל: אחרי מה שעברתם בשש השנים האחרונות, קטן עליכם העולם.
הבטחתם.
להורים שלנו שרנו: הבטחתם יונה/ והילדים שלנו? לא יונה, לא קקדו, ולא שרים/ במבטם מאשימים/ הבטחתם שלמערכה יהיו מטרות/ הבטחתם שנגדל לארץ ה"ביחד ננצח", עם אופק שיווני, ערכי/ הבטחתם שתסבירו לנו, למה נלחמים, ובשם מי.
