על רקע פרסום ההסכם האמריקאי עם איראן, פירסם בנט ברשת X דברים שנשא תחת הכותרת "מה הייתי עושה אחרת? > הכל". בפוסט נוסף הוא פרט את עיקרי הדברים שהיה עושה במציאות שהייתה ולא תחזור לעולם במישור הצבאי, המדיני, הבינלאומי והפנימי, אילו היה מנהיג את ישראל מ-7 באוקטובר ועד היום.
בנט לא לבד. המנהיגות המבקשת להחליף את מפלגת השלטון, לא מסתכלת קדימה. את הקמפיין המבקש לרתום את הציבור הישראלי לשינוי, הם מנהלים תוך הסתכלות אובססיבית במראה האחורית. ליברמן, שפירסם פוסט תחת הכותרת "ככה תיראה מדינת ישראל במשמרת שלי", הקדיש שלוש מתוך ארבע הבטחות אותן כתב לסגירת חשבונות: הקמת ועדת חקירה ממלכתית, וצמד חוקי "לא יהיה עוד ביבי וחבל שהיה" – הגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות וחוק שיאסור על ח”כ עם כתב אישום להיות מועמד לראשות הממשלה.
אחרי ההבטחות המאוד קונקרטיות, המנוסחות ככותרות הצעות חוק, עבר ליברמן להפרחת הבטחות אמורפיות כמו "נפעיל מדיניות של הכרעה בכל הזירות", "ניישם תוכנית מקצועית למיגור הפשיעה והפרוטקשן" וכמובן "פירוק מונופולים והגברת תחרות", שהן הרבה יותר כלליות ולפיכך הרבה פחות אמינות מהחוקים הספציפיים שסוגרים חשבון.
פוליטיקה של מראה אחורית, שבה הפוליטיקאי מבטיח להשתמש באמון שניתן לו בכדי לההתמקד במה שהיה ולסגור חשבון עם מי שהנהיג לפניו (ובמקומו), היא דבר אנושי מאוד. אחרי הכל, יום הבוחר מנקז לא רק את החלומות שלנו, אלא גם את החלומות של האנשים שרוצים לשלוט בנו. חלק מהפוליטיקאים זוכים באותו יום לשלטון, וחלק נידונים ל"אי המתים" הפוליטי, לאופוזיציה, שם הם משמשים כמה שנים כמבקרי המדינה במקום כשליטיה.
שחקני חילוף
עם פרס הניחומים המפוקפק הזה הפוליטיקאים האלו נאלצים לחיות יום-יום. הם נאלצים לראות את מדינת ישראל מתנהלת, כשהם עומדים על הקווים כשחקני חילוף. הציבור הרחב, ובעיקר הציבור המתלבט שאינו אוהד מפלגה או פלג פוליטי כפי שאוהדים קבוצת ספורט, לא חי עם העלבון הזה. מבחינתו הוא על המגרש גם כשהמפלגה שבה נתן את אמונו לא נבחרה להוביל את המדינה.
עבור מילואימניק, שכיר או עצמאי משלם מסים, ועבור אדם המקיים משפחה או מתכנן הקמה של משפחה, השאלה "מי ינהיג את ישראל?" לא כרוכה באגו, בכבוד, בשליטה ובכוח, אלא בשאלות הנוגעות לחיים עצמם: כיצד המדיניות שתונהג תביא לי ביטחון? האם מערכת החינוך תתוקן? האם אני וילדיי נוכל לקיים חיי רווחה או לרכוש בית?
באופן טרגי, העובדה שישראל עברה מאז הבחירות האחרונות שרשרת אסונות ומאורעות גדולים, משפיעה באופן הפוך על המנהיגות והאזרחים שלה. בעוד המנהיגות האלטרנטיבית טעונה בעלבון התבוסה הרגיל, במכפלת האירועים הכבירים שאותם היא לא הנהיגה (או אותם היא לא הצליחה תיאורטית למנוע), הרי שהציבור רק רוצה להתקדם למציאות חדשה ושונה.
הציבור רק רוצה הביתה. הוא רוצה שהחיים יהיו פחות כלליים ויותר פרטיים, פחות מילואים ויותר משפחה, פחות מסים ויותר מדינה שעובדת בשבילו
וכך, בעוד המנהיגות האלטרנטיבית מפוקסת על המראה האחורית, ומנגנת בעיני רוחה כיצד הייתה נראית המלחמה שעברה בהנהגתה, הציבור רק רוצה הביתה. הוא רוצה שהחיים יהיו פחות כלליים ויותר פרטיים, פחות מילואים ויותר משפחה, פחות מסים ויותר מדינה שעובדת בשבילו ביעילות ולא רק מטלטלת אותו ודורשת ממנו זמן, כסף, סבלנות, ומורים פרטיים שיפצו על מערכת חינוך שיורדת מהפסים.
העם חבול, עייף, אך לא מחפש אשמה אלא חוף מבטחים. המנהיג שיעז להיישיר מבט למראה הקדמית, ולהתמקד בתוכנית פעולה אמיתית ואמיצה, שתזיז לחלק מחבריו את הגבינה, אך תציע שינוי אמיתי – יכבוש את ליבם של אזרחי ישראל. הם יאהבו אותו לא כי הדרך שהוא יציע להם תהיה קלה, אלא כי הם ירגישו שהוא מתעסק בכאבים ובצרכים שלהם, ולא בשדים ובעלבונות שלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.06.26
