הן נעלבות מהכינוי "מפלגות מרכז", משיבות לקדמת הבמה את הציונות כרעיון מסדר, מהלכות בין הגושים ומתעקשות שאצלן לא מחרימים אף אחד, ובעיקר – הן מעוניינות לגרוף את 16 המנדטים הצפים שטרם החליטו למי יצביעו. המפלגות שוברות הגושים הן (אולי) ההפתעה הגדולה של הבחירות הקרובות.
החלוקה הגושית בישראל היא חור שחור שקשה מאוד להיחלץ ממנו. כל המערכת הפוליטית מחולקת סביב דמותו של נתניהו ולכן בהגדרה תקועה כבר כמה שנים טובות. למרות הטלטלה הקשה של 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיה, נראה שתמונת המנדטים לא השתנתה באופן משמעותי ומלכוד הגושים נותר בעינו. עם זאת, ההבנה שנדרשת ממשלה ציונית רחבה תופסת תאוצה בשנתיים האחרונות במגוון פלטפורמות, וחלק מהכוחות בשדה הזה התגבשו לכדי מפלגות של ממש.
אפשר לכנות את התופעה הפוליטית הזו "המרחב השלישי" או אולי "ההתחדשות הציונית" – ניסיון לייצר מהלך שובר שוויון שיכפה ממשלת אחדות בפורמט כזה או אחר לטובת התמודדות עם המשימות הלאומיות הגדולות, ובראשן השוויון בנטל. עד כה המפלגות הקיימות שנדגמו לא עברו את אחוז החסימה בסקרים, אבל אין ספק שזה שלב מוקדם מאוד. עד שלא יסגרו הרשימות, קשה לקבל תמונה מהימנה.
מי השחקנים? ישנם פוליטיקאים ישנים בלבוש חדש, דוגמת בני גנץ, שמחפש כעת פלטפורמה פוליטית ברוח "אפס חרמות" ומנהל שיחות עם דדי שמחי, שכבר הכריז על כניסתו לפוליטיקה. גם מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל נסמכת על פנים מוכרות. חברת הכנסת לשעבר עינת וילף הקימה גם היא מפלגה ברוח דומה בשם עוז. גם השם חילי טרופר נזרק אל האוויר כמי שיכול לאחד את השחקנים ואולי לייצר כוח פוליטי משמעותי אחד.
יש גם מי שמציעים דם חדש לחלוטין למערכת: מפלגת אל הדגל, שנולדה גם היא מתוך שטחי הכינוס, מבטיחה "אלטרנטיבה של מנהיגות ודרך" ברוח "ציונית ופרגמטית". מי שעומד בראש המפלגה, מתן יפה, הפך בחודשים האחרונים לכוכב טיקטוק ואינסטגרם בסרטוני רחוב קצרים בשם "תסבירו לי" ברוח צ'ארלי קירק.
לאורך הדרך טענו בתנועה כי לא ייכנסו למערכת הפוליטית הנוכחית, והנה בהצבעה שהתקיימה בכינוס הפעילים הוחלט להיכנס למים הפוליטיים עוד בסיבוב הזה
מפלגה נוספת נולדה אך השבוע – מפלגה ברוח תנועת "הרבעון הרביעי", התנועה שנוסדה לפני כארבע שנים והכריזה על עצמה כמי ש"מייצרת הכרעות לעתיד המדינה בהסכמה רחבה". במשך שנים חרשו את הארץ פעילי התנועה, ובראשם המייסד והיו"ר יואב הלר, ויצרו בניין כוח ותוכניות מפורטות בנוגע לאתגרי השעה. לאורך הדרך טענו בתנועה כי לא ייכנסו למערכת הפוליטית הנוכחית, והנה בהצבעה שהתקיימה בכינוס הפעילים הוחלט להיכנס למים הפוליטיים עוד בסיבוב הזה.
אין מה להשוות את העומק והרצינות של השחקנים השונים, אבל הם פונים לאותו פלח מצביעים. על ההבדלים יעמוד הבוחר הסקרן. מה משותף להם? כולם מבקשים להיות שוברי גושים, מדברים על ציונות בלי להתנצל, דורשים ממשלה רחבה, ומבטיחים לא לשרוף מנדטים ולפרוש אם לא יהיה להם סיכוי ממשי. מה האתגרים? רבים מאוד. היכולת להיות חדים וברורים, לשחק משחק פוליטי ולא רק חברתי, לא להתחמק מהכרעות ותפיסות עולם בשם הצורך לשמור על פס רחב, אבל גם לא ליפול ל"פוליטיקה ישנה".
"הבוחר החציוני"
אבל במקום לדבר על מי שמתיימרים להיבחר, אפשר להפנות את המבט אל הבוחרים עצמם. הכלכלן אנתוני דאונס תבע את המושג "הבוחר החציוני", שמגיע מעולמות של שיווק וכלכלה אבל אומץ אל תוך המערכות הפוליטיות. על פי המודל של דאונס, מועמד שמעוניין בניצחון צריך למקם את עצמו מבחינת תפיסת עולם במקומות שבהם ירוכזו מקבצים גדולים של בוחרים. כלומר, על המועמד לזהות את התפלגות ההעדפות בין הבוחרים ולמקם את עצמו כך שמחציתם משמאלו ומחציתם מימינו – וכך ימקסם את כוחו.
מרכוז עמדות החציון היא תפיסה פוליטית שהייתה רווחת גם בישראל: לנסות ולהביא כמה שיותר קולות מהאזורים הרכים של הגוש השני. כך פעלה מפלגת העבודה ב-92' כשנעה ימינה, מיצתה את הקולות והגיעה לניצחון.
בשנים האחרונות הבוחר החציוני הפך ללא מעניין. גישה חדשה עלתה: הבייס. הבייס הקדוש והמקודש. חיזוק הבסיס הקשה והקשיח של המפלגה והעמקת הבריתות בתוך הגוש. כך מפלגת הדמוקרטים לא מתיימרת להשיג קולות מהמרכז-ימין, והליכוד לא מחפשים את המצביעים של יש עתיד. התפיסה הזו, בין היתר, הובילה אל המלכוד הנוכחי, שגם העצים את הפופוליזם וגם גרם לישראלים רבים כל כך להרגיש הומלסים פוליטיים.
הגוש השלישי מבקש לפנות אל פליטי המפלגות, אל מי שמסרבים להשתייך אל בייס אחד, ולהציע תפיסה חדשה שבכוחה לחדש את מרכז הכובד של המרכז הישראלי. זו משימה קשה והכרחית שיש לברך עליה בכל פה. אבל היא דורשת עבודה מאומצת, ובעיקר: משותפת. בנייה של שפה רעיונית משמעותית, יכולות פוליטיות שאינן רק ברוח תנועות הנוער, עמידות לאורך זמן ויכולת לגדל שיניים חדות בתוך מערכת אגרסיבית. גם ההכרעות המוסריות בוא יבואו. כל היושבים על הגדר ייאלצו להכריע אם ילבינו כהניזם, למשל, בשל הצורך לייצר ממשלות רחבות.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס מתוך אוצר של 16 מנדטים מתלבטים, ההנחה היא שכמחצית ישובו אל חללית האם ולא יהמרו על מפלגות חדשות. אבל גם שמונה מנדטים יוכלו להיות אותו שובר שוויון נדרש כל כך. בתוך המרחב הקטנטן שאך נובט ולא ברור עדיין מה כוחו הריאלי, החבורות הללו מאמינות שבכוחן להוביל שינוי מהותי. לשם כך לא מספיק רק לעבור את אחוז החסימה האימתני, צריך גם לפתח ניסיון פוליטי הכרחי.
עדנה מחודשת לרעיון הציוני
לפני כמה שבועות פירסם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר מאמר מכונן. בלייר טען כי מפלגת הלייבור צריכה להפסיק להתמקד בפוליטיקה פנימית ובשאלת המנהיג הבא ולהתחיל לגבש מדיניות ברורה לעתיד של בריטניה. במאמר טבע בלייר מושג חדש: policy before politics – מדיניות לפני פוליטיקה.
בלייר נוגע באתגר שמתמודדות איתו היום דמוקרטיות רבות במערב, והוא רלוונטי לישראל בצורה קריטית. את התקיעות הפוליטית לא אמורים לפתור בסיסמאות ריקות שלא אומרות דבר או שיח מתקתק של אחדות, אלא להפך. שבירת הגושים תתרחש כשבמרכז השיח יוצבו אתגרים אמיתיים ומענים רלוונטיים.
הרעיון הציוני ודמותו של בן-גוריון זוכים לעדנה מחודשת לא לחינם. הרדיקליות והפרגמטיות (זו לא סתירה!) של הרעיונות הציוניים הן בגדר בשורה של ממש בתוך הדשדוש הנוכחי. הצלחתו של המרחב השלישי, אפילו ברמת השיח, תשפיע על השחקנים כולם – מהצד של נתניהו ומהצד של מתנגדיו. היא תאלץ את המערכת להתכנס לשיח ענייני יותר, ולהציג תוכניות עבודה אמיתיות לאתגרים העצומים של ישראל.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.26
