הילדים של חורף, שנת 23'. רק ביום שני בערב, פחות מיממה לפתיחת חגיגות הסיום של השמיניסטים בתיכון "אורט דנציגר" בקריית שמונה, הם קיבלו היתר מפיקוד העורף לקיים את מסיבת הסיום ההמונית שלהם - במרחק קילומטרים ספורים מגבול לבנון.
המחזה שהעלו השמינסטים באירוע עסק בשש שנות ילדות שהיו הכול חוץ מנורמליות, אבל אם נדמה היה למישהו שעל הבמה יעלו צעירים שפופים, הדבר ההפוך קרה: הם הציגו מציאות של בגרות, עוצמה וניסיון חיים שהתעצבו מהחוויות שעברו.
"אי אפשר לתאר במילים את שש השנים שעברנו", אומרת מאי אייזיק, שפונתה עם משפחתה להרצליה במהלך המלחמה, "זה לחיות במצב שבו שום דבר לא יציב או ברור מאליו, אבל אני מרגישה שניצחנו את הכול והוצאנו את המקסימום. אנחנו יודעים להתמודד עם הקושי שבחיים ולראות את הטוב".
אופיר חליווה היה מפונה עם בני משפחתו בתל אביב. "אני מרגיש פספוס כי אנחנו לא מלוכדים ומחוברים כמו שכבה רגילה שמסיימת תיכון וחוותה ביחד את שש השנים האלה", הוא אומר, "אף אחד לא יכול להבין מה זה לעזוב את הבית, לחשוב שזה לשבוע ולחזור אחרי שנה וחצי - לחיים שבהם התקפות טילים הן שגרה".
רועי פרידמן התפנה עם הוריו וששת אחיו ואחיותיו לתל אביב. "אנחנו חיים שנים באי ודאות, בלי לדעת איפה אתה בעוד שבוע. היו גם הרבה אכזבות כל פעם שהפינוי התארך. אבל בסוף זו גם הייתה חוויה ענקית שלא כל נער חווה. למדתי לראות את הטוב וליהנות", הוא אומר.
רועי טיאר כואב את המציאות בעירו השבורה. "אחרי הצבא אני אבסס את עצמי במרכז הארץ, כי יש שם הרבה יותר הזדמנויות. ראינו את זה כשהיינו בתל אביב", הוא אומר, "אבל בעזרת השם אחזור לקריית שמונה לגדל בה את הילדים שלי".
בערב הזה כולם הרשו לעצמם לחייך, אבל יובל דנן מודה כי זו לא חזות הכל: "כל החוויות שעברנו בשנים האחרונות הן גם מועקה שעד היום יושבת עלינו. כאילו השתקמנו, אבל מה שקורה בפנים? יש עוד דרך לעבור". המצב הביטחוני מעיק עליהם. "הייתה פה הפסקת אש, אבל בלי סוף אזעקות וירי - וזה לא ממש הפריע לאף אחד", אומרת עדי אטיאס, "גם עכשיו אין פה ביטחון ותושבים עוזבים. הייתי רוצה לגור כאן בקריית שמונה, אבל במצב הזה - מי ירצה להישאר?".
הדר שפר, מחנכת כיתה י"ב, ליוותה את עשרות תלמידיה גם כשהיו מפוזרים בעשרות נקודות במדינה. היא גרה בקיבוץ עמיר, שלא פונה למרות היותו סמוך לגבול. "נדרשנו כצוות להמציא את עצמנו כל פעם מחדש", היא מתארת. "החודשים האחרונים היו קשים מאוד. זה לקום בבוקר אחרי לילה ללא שינה, עם פחדים וחרדות כי יש אפס התרעה לפני הפגיעה.
"זה לקבל את פני הילדים שמגיעים לבחינת בגרות בבית ספר אחרי שכל כמה דקות קפצו מהאוטו למיגונית סמוכה בזמן אזעקות. לחיות כשהכל פה תחת יירוטים ורעשי ארטילריה". עכשיו היא משחררת בהתרגשות את הגוזלים שלה. "שרק יחזרו בשלום מהצבא, זה הכי חשוב", היא מאחלת.
עופר זפרני, מנהל התיכון, הסתובב בין התלמידים והתלמידות כמו אב גאה. "יוצא מפה דור חזק עם חוסן, שלמד לחיות במציאות משתנה", הוא אומר, "הם יכולים לקבל פרופסורה על המיומנות הזאת. יש בהם המון כוח ועוצמה, הם הוכיחו לנו ולעצמם שגם השמיים הם לא הגבול, אבל כואב לי שהם פספסו את שנות התיכון. חמש מתוך שש השנים הם בעצם לא היו פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.26
