ברוב נימוקיו לחתימה על מזכר ההבנות עם המשטר באיראן הנשיא טראמפ טועה עובדתית ופרשנית. למשל: המשך החסימה של מצר הורמוז עד השגת הסכם טוב יותר לא היה ממוטט את הכלכלה העולמית, המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 לא פרץ בגלל מלחמה אלא בגלל המכסים הגבוהים שהטיל הנשיא דאז הובר על יבוא לארה"ב והנשיא אובמה לא ביטל את כל הסנקציות הכלכליות על איראן; את רובן הוא דווקא השאיר (אובמה היה, מסתבר, נשיא מצוין לישראל).
בהתבטאות ביקורתית אחת טראמפ כן צודק: ישראל לא יודעת לטפל בחיזבאללה. 44 שנים אנחנו מתמודדים עם ארגון הטרור השיעי-לבנוני המקולל הזה ולא יכולים לו. הוא שורד מלחמה אחר מלחמה, מבצע אחר מבצע, חיסול אחר חיסול - ועדיין לא הרים ידיים ולא הניף דגל לבן.
בסופו של כל סבב לחימה - קצר המקום מלפרט את כולם - נשמעת במקומותינו ההערכה שכעת חטף חיזבאללה מכה מוחצת, סופית, מוחלטת שממנה לא יקום, לא יתאושש. אבל הוא כן מתאושש, קם ועומד על הרגליים. צולע ולא קורס. את הדאחייה, רובע בביירות המאכלס את מטות חיזבאללה, הפצצנו, החרבנו והשטחנו אינספור פעמים, במלחמת לבנון השנייה, במלחמת לבנון שלישית הנמשכת עדיין ובמבצעים בין לבין. האם ההפצצות ריסקו את חיזבאללה? זה לא נראה כך. ברור אפוא שהאסטרטגיה של המאבק הישראלי בחיזבאללה - שרשרת של פעולות תגמול על פעולות תגמול על פעולות תגמול - לא עבדה ולא עובדת.
זו אוזלת יד מפתיעה. לכאורה הרי לחיזבאללה אין זכות קיום: הוא לא ארגון פלסטיני הלוחם נגד הכיבוש ולא שלוחה של המדינה האיסלאמית השואפת לחידוש ימיה של האימפריה העות'ומאנית. הנהגת חיזבאללה מציגה את עצמה כמגינה על ריבונות לבנון, אף שממשלות לבנון לא ביקשו ממנה שום הגנה. להפך, הן ביקשו, אם כבר ביקשו, שיתפרק מנשקו ויהפוך למפלגה פוליטית לכל דבר ועניין. בקשה מפורשת שלא נענתה עד כה.
פניית טראמפ לנתניהו להיות יותר "מתחשב וזהיר ולא להרוס בניין שלם בביירות כדי לחסל מחבל אחד" מתמיהה במיוחד. היא מבטאת מוסריות מאוד סלקטיבית
פניית טראמפ לנתניהו להיות יותר "מתחשב וזהיר ולא להרוס בניין שלם בביירות כדי לחסל מחבל אחד" מתמיהה במיוחד. היא מבטאת מוסריות מאוד סלקטיבית: לטראמפ וממשלו לא הפריעו הריסות מסיביות של בתים ומוסדות פלסטיניים ברצועת עזה. שם לא טרדו את מנוחתם מעשי איבה ישראליים חמורים ומרובי קורבנות בהרבה מהגישה הזהירה של צה"ל כלפי מרכזי חיזבאללה בביירות. ככלל, המילה "פלסטינים" כבר סולקה מהלקסיקון המדיני של נשיא ארה"ב הנוכחי. הצעתו הנגדית להעביר את "הטיפול" בחיזבאללה למשטר החדש בסוריה, המורכב מיוצאי ארגוני טרור איסלאמיסטיים סוניים הכי קיצוניים, אינה קבילה בעליל. לכל הדעות זו הזמנה לטבח המוני.
יש מקום להזכיר שבין סבבי הלחימה הרבים היו בגבולנו עם לבנון לא מעט שנים של רגיעה, פריחה, קליטת אוכלוסייה, השקעות, זינוק בנדל"ן ותיירות פנים וחוץ. מה קרה ובאילו נסיבות חוזרת לשם המלחמה ומערערת בכל פעם מחדש את הביטחון ואת תחושת הביטחון? איך קורה שהדרך שבה מנהלת ישראל כמדינה את מלחמת 16,000 הימים מול ארגון חיזבאללה שתקציבו השנתי היה כ-3% מתקציב הביטחון השנתי של ישראל לפני מלחמת חרבות ברזל ו-1% בשנתיים וחצי שחלפו מביאה אותנו בקביעות לאותו מבוי סתום? לעוד ועוד חיילים הרוגים ופצועים? אין מנוס ממסקנה שהנחות היסוד שלה - שהכוח הצבאי וכיבוש רצועות ביטחון יפתרו הכל ויסלקו כל אויב - לא מציאותיות. זה הזמן להשתמש ולהפעיל את המוח מדיני.
