מבעד למסך הערפל הכבד והתסכול שמלווים את ההסכם עם איראן ואת המערכה בלבנון, מסתמנת ודאות אחת, די צפויה: שההנהגה בישראל תאתר אשם כלשהו לתסבוכות, ושלא יבוצע תחקיר לגבי משגים בנוגע לפער בין ההבטחות שעימן נפתחה מערכת "שאגת הארי" למציאות הנוכחית, שמגלמת נסיגה אסטרטגית בהשוואה למציאות שהתקיימה עד סוף פברואר.
ואכן, כשכל הפנטזיות קורסות, כמו בשבוע שעבר עם החתימה על מזכר ההבנות בין ארצות-הברית לאיראן, מאותר במהירות האשם. במוקד הפעם - "רפיסות", על סף בוגדנות, של טראמפ ומקבלי ההחלטות בוושינגטון, ויש מי שאף מוצאים "סממני אנטישמיות" בהתבטאויותיהם. כל זאת, תוך מפגן תלישות מסוכן של בכירים בישראל המהרהרים בחלופות לברית עם וושינגטון, ומתפארים ביכולת הסתמכות עצמית של ישראל.
את מצב הביש שנוצר נוכח ההסכם הרע עם איראן, התסבוכת בלבנון והמשבר עם וושינגטון מנסים מקבלי ההחלטות לצייר כ"אתגר קולקטיבי". הנזק והאיום הם אכן לאומיים, אך הכשל שהביא להם - מקורו במדיניות של הנהגה שאינה זוכה לקונצנזוס פנימי. תופעה דומה מסתמנת גם בהקשר לביקורת הבינ"ל המחריפה נוכח הטרור היהודי הגואה באיו"ש, שמתוארת כהתקפה אנטי-ישראלית פרועה, כפי שבלט בחרם שהטיל סער על שרת החוץ של האיחוד האירופי.
נוכח המלכוד האסטרטגי הרב-זירתי שבו שוקעת ישראל נותר רק הישג אחד לנופף בו: לקיחת שטח בשלוש חזיתות, וטענה שבכך שינינו את המציאות וחיזקנו את ביטחוננו, ויש בממשלה גם מי שמבטיחים להתקדם לגירוש, סיפוח והתיישבות באזורים שנלקחו, ובמילים אחרות כפיית חזון מגזרי שמחופש ל"פרויקט שמשרת את כולנו".
זוהי בדיוק הנקודה שבה הציבור נדרש להוכיח שלמד את לקחי 7 באוקטובר ולערער על ההנחות שמונחתות עליו מלמעלה בפסקנות. במסגרת זאת מתחייב לשאול מהי משמעות השהייה הממושכת בכל השטחים שנכבשו, מהו המחיר הביטחוני והמדיני הכרוך בכך, והאם קיימת חלופה (מפוכחת) בדמות הכנסת כוחות - מקומיים וזרים - למרחב העוין, תוך שימור חופש הפעולה נגד האויב.
כל זאת בנוסף לשאלות לגבי תכלית המערכה הנוכחית: מה מבין יעדי-העל הושג, אם בכלל; מהיכן צצה האמונה בדבר יכולת למוטט את המשטר האיראני ולעורר מהפכה באמצעות "עריפה" בצמרת והפעלת מיעוטים; עד כמה הייתה מודעות לקלף "המפתיע" של הורמוז; האם הנחישות והעמידות של חיזבאללה הוערכו לפני; וכמובן הקונספציה שטראמפ יהיה עימנו בכל תרחיש.
מהאופוריה של כפסע לקראת מיטוט המשטר בטהרן, ברית היסטורית עם וושינגטון, הצבת מארב לחיזבאללה ועיצוב מזרח תיכון חדש, נוצר שפל שבמסגרתו איראן מממשת הסכם נוח, מתפתח משבר קשה עם ארצות-הברית ומתהווה בידוד אזורי ועולמי
ישראל מצויה במפל ציפיות חריף: מהאופוריה של כפסע לקראת מיטוט המשטר בטהרן, ברית היסטורית עם וושינגטון, הצבת מארב לחיזבאללה ועיצוב מזרח תיכון חדש, נוצר שפל שבמסגרתו איראן מממשת הסכם נוח, מתפתח משבר קשה עם ארצות-הברית ומתהווה בידוד אזורי ועולמי.
במוקד ניצבת המלחמה בלבנון שבה ישראל נתבעת להגביל או לסיים מערכה שברור כי לא ניתן להכריע בה, אך מנגד המשך שלה גובה אבידות כבדות, מסב נזק חיצוני כבד, והופך לאבן נגף כבדה. במצב שנוצר נדרש לבחור את הרעה מבין שתי בחירות גרועות: האחת - המשך הלחימה בלבנון ואולי אף החרפתה, מה שכנראה ייהפך להתנגשות כואבת עם טראמפ, והשנייה - לפנות מהר ככל שניתן להסדרה בחסות אמריקאית עם ממשלת לבנון, בדגש על המאמץ לכניסה רחבה של צבא לבנון לשטח שמדרום לליטני ונסיגת כוחות חיזבאללה מהאזור.
הגישה הנוכחית שנוקטת ישראל בכל החזיתות, ובפרט בלבנון, עלולה לבסס את דימויה כמדינה סוררת המאיימת על שלום העולם, שיצאה מאיזון אסטרטגי ומונעת לאור ערכים מקראיים, דבר שהודגש בעקבות הכרזת בן גביר על רצונו בהבערת לבנון. איראן מנגד קוצרת הישגים תדמיתיים ומבססת מעמד של פרטנר אחראי המעוניין בהסדרים, ועל הדרך גם מפגינה המשך השפעה אזורית, במיוחד בלבנון, תוך מימוש איחוד הזירות שבו נאבקת ישראל, כפי שגולם בהכרזתה אמש על סגירה מחדש של מצרי הורמוז בתגובה לפעילות ישראל בלבנון.
מאז 7 באוקטובר ישראל נעה באופן מרשים ממצב של טראומה קשה למתקפת-נגד שבה היא פגעה אנושות באויביה, הפגינה עוצמה, שיקמה את הרתעתה והוכיחה חוסן פנימי ייחודי. כעת מפתיעה ישראל שוב, אך לשלילה, בהצלחתה לכרות לעצמה לעצמה שפל אסטרטגי חמור. מכאן אפשר להתעשת, או מנגד להפתיע שוב ולהחריף את המצב, למשל אם יקודמו מהלכים בלתי מחושבים כמו התקיפה בדאחייה או זו בקטאר לפני שנה, שעלולות להוביל להתנגשות מסוכנת עם טראמפ.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מחבר הספר “דור המבול”.
