ב-1919, באולם המראות של ארמון ורסאי, נחתם הסכם שנועד לחתום את זוועות המלחמה, אך בפועל זרע את זרעי הפורענות שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. יותר ממאה שנים אחרי, הנשיא טראמפ, נטול מודעות היסטורית עמוקה, מעז לחתום באותו מרחב על הסכם תפור גס עם משטר האייתוללות תאב הנקם. כאז כן עתה, מאחורי הדיו (או ליתר דיוק חתימה דיגיטלית), מסתתרים פערים, אשליות ולחצים פוליטיים שעלולים להפוך את מזכר ההבנות לשברירי: כזה שאולי ייחתם בקליק, אך עלול להאיץ מגמות ותמורות אזורית שליליות שהמלחמה במפרץ הציתה.
1 צפייה בגלריה
(צילום: Anna Moneymaker / AFP, ATTA KENARE / AFP, Sputnik/Alexander Kazakov/Pool via REUTERS)
הנקודה החיובית בתהליך טמונה בנכונות המסתמנת של איראן לדלל את האורניום המועשר שבידה, למרות שהמנגנון שיאפשר זאת טרם הוצג. זוהי גם אינדיקציה לכך שמזכר ההבנות אינו הסכם בקרת-נשק, אלא מסגרת בעלת אופי בילטרלי הנשענת על רצון טוב, רחמנא ליצלן, של האייתוללות. בניגוד להסכם JCPOA של הנשיא אובמה מ-2015 להקפאת תכנית הגרעין, המזכר אינו מתייחס לתפקידיה של סבא"א, וזוהי נקודה מטרידה למול כושר המיקוח האיראני. בהיעדר כלים, המסמך נותר בגדר הצהרה מדינית יותר מאשר תשתית רגולטורית אפקטיבית שתשמש בלם אמיתי בפני חריגות בעולם הגרעין. העובדה, שמזכר ההבנות הדל דומה יותר למתווה לעסקת נדל"ן במנהטן - מהווה ביטוי לפער מקצועי מסוים בסביבת העבודה של הנשיא (בדומה למתחולל באקווריום בירושלים), כמו גם לקושי להידרש לאתגרים מורכבים ולאורך זמן באופן ריאלי, מבוקר ותהליכי.
הסכם JCPOA, שספג קיטונות של ארס בישראל והביא לחתירה פסולה של רה"מ נתניהו תחת נשיא מכהן בקונגרס, הביא בין היתר להוצאת מרביתו המכרעת של האורניום המועשר לרמות שונות מאיראן עד ל-2030. כל זאת, באופן שהעניק לישראל מרווח נשימה להתארגנות מחודשת והפניית קשב ביטחוני לזירות אחרות. ערב הפרישה, רבים בקהילת המודיעין, לרבות כותב שורות אלה, התנגדו לפרישה מחשש כי השד ייצא מהבקבוק. אך הווקטור הפוליטי היה חזק יותר, וכך גם העובדה שמערכת הביטחון הלכה והשתעבדה לנרטיבים חדשים, שאולי היו נוצצים, אך לא הביאו לתוצאה המיוחלת. יש לומר ביושר: היה והסכם עתידי יתקשה להרחיק משמעותית את איראן מגרעין, הרי שפרישת ארה"ב מההסכם ב-2017 בעידוד נתניהו עשויה לעלות לכדי אחת הקונספציות המדיניות החמורות בתולדותינו. בניגוד לכשלי המודיעין ב-1973 וב-2023, עתה האחריות לסחרור האסטרטגי והמדיני אליו נקלעו ישראל וארה"ב בעקבות הפרישה מהסכם הגרעין - חונה כולה לפתחם של נתניהו וטראמפ.
העובדה שטראמפ בורח מבשורה, מציב בחזית ההסכם את סגנו, מרחיק את ישראל מהמו"מ, מגחיך את האיום הבליסטי וסופג ביקורת קשה מחבריו הרפובליקנים בקונגרס בעקבות מזכר ההבנות - אינה מבשרת טובות ומעידה כי זווית הכניסה של ארה"ב למו"מ מול איראן בעייתית ומסוכנת.
זוהי עוד אלגוריה עגומה, וכנראה גם אקורד הסיום הצורם של מורשת נתניהו והפעם סביב "משימת חייו", כפי שהגדיר לא פעם. תהליך קבלת החלטות קפריזי ומונע משיקולים אישיים ופוליטיים, לצד ניהול כושל והיעדר איזון בין אמצעי צבאי לרכיב מדיני, תוך החרבת מעמדה של ישראל בארה"ב והרחקתנו מעמדת השפעה בנושא הגורלי ביותר לקיומנו. שורת מחדלים חמורה, שעשויים לחתום את עידן נתניהו בדרך לסכנה הגדולה ביותר: איראן גרעינית.
