"כששמעתי שמתחילים לבנות מחדש, החלטתי לחזור": כך סיפרה רוני (רוניל'ה) לוי, תושבת קיבוץ חולית בעוטף עזה, שנפגע קשות ב-7 באוקטובר ומאז עמד שומם. "רציתי להיות בבית בעצמי, לראות, לפקח, לוודא שהדברים נעשים כמו שצריך".
לדבריה, "גם גורקהאם, הכלבה שלי, תרמה חלק להחלטה, וגם אחותי שחזרה הביתה לקיבוץ סופה. אבל בעיקר היה בי רצון פשוט להפסיק להיות מפונה".
הטראומה של אותו יום לא נמחקה מזיכרונה. רוני הייתה לבדה בביתה כשהמחבלים חדרו לקיבוץ. "ב-7 באוקטובר התעוררתי בשש וחצי בבוקר. לאט לאט שמעתי יריות בחוץ קרוב לבית. הבנתי שהיריות האלו הן יריות שנועדו להרוג. רצתי לממ"ד, נעלתי אותו עם המנעול שהשכלתי לשים שנים לפני, והתחבאתי מתחת למיטה".
ב-07:16, היא מספרת, שמעה את המחבלים נכנסים לביתה. "הם פיצצו לי את הבית. שוברים, הורסים ומציתים. באיזשהו שלב הם התקרבו לחדר, ממש שמעתי הכול. שלחתי לאחיות שלי בהודעה: 'אני אוהבת אתכן, ביי'. ופתאום המחבלים הלכו".
בסביבות השעה תשע בבוקר השכן שלה הצליח לחלץ אותה, ובהמשך אחר הצהריים חולצה על ידי כוחות צה"ל. "כשיצאתי מהקיבוץ ראיתי גופות מוטלות על הכביש, מכוניות ואופנועים שרופים. כאן הבנתי את גודל האסון שעבר על חולית".
אחרי תקופת פינוי החליטה לחזור בינואר האחרון ולהיות עם הראשונים שחזרו, בזמן שהיא מחכה לביתה החדש שייבנה. "אני תמיד צוחקת שאני הורסת לאנשים את הדרמות", היא אומרת. "כולם מחפשים סיפורי חוסן גדולים, אבל אני מסתכלת על הדברים קצת אחרת. ניצלתי. חזרתי הביתה. השמחה מנצחת".
"הבית שמיכאל בנה במו ידיו"
רוני לא לבד. יחד איתה חזרו שש משפחות נוספות לקיבוץ חולית, עוד לפני השיבה הרשמית שאמורה להתרחש באוגוסט. עבור טניה רייצין, אלמנתו של השוטר מיכאל רייצין שהתאבד לפני כשנה וחצי, החזרה לחולית כרוכה גם בכאב אישי עצום.
היא מספרת שמיכאל, ששימש קצין מודיעין במשטרה, שמע בקשר את חבריו ומפקדיו נלחמים על חייהם: "באחד הרגעים הקשים בחיינו הוא הסתכל עליי ואמר: 'את חייבת לשחרר אותי. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא אגיע אליהם'. הוא יצא מהבית, נתקל במחבלים, משך אותם הרחק משכונת המגורים ובהמשך הצטרף לצוות שלד"ג שהגיע לחלון ביתנו. בשאר הזמן שכב במשך שעות ארוכות בין הממ"ד לחלון הבית כשהוא מוכן להגן עלינו בכל מחיר".
המשפחה ניצלה באותו יום, אך היא משתפת כי המחיר הנפשי היה כבד. "מיכאל חזר כבר למחרת לתפקידו במשטרה. הוא המשיך לעבוד יום ולילה, להשתתף במבצעים נגד מחבלים, לאתר חוליות טרור ולפקד על אנשיו, בזמן שהוא מתמודד עם אובדן של חברים, מפקדים ופקודים", מספרת טניה.
"כלפי חוץ הוא המשיך להיות אותו אדם חזק, אחראי ומסור שכולם הכירו, אבל בפנים הפציעה הנפשית רק הלכה והעמיקה. ב-12 בפברואר 2025, שנה וארבעה חודשים אחרי הטבח, מיכאל שם קץ לחייו בבית שלנו בחולית, שאת חלקו מיכאל בנה במו ידיו למענינו, הבית שבו גידלנו את הילדים, הבית שממנו מיכאל דאג שנצא בחיים".
ובכל זאת, לפני שבועות אחדים החליטה לשוב. "ב-9 ביוני 2026, אחרי 976 ימים, חזרתי עם הבנים לחולית. רבים שאלו אותי 'למה למהר', 'למה לא לחכות עוד קצת עד שהכול יהיה מוכן', אבל מבחינתי לא היה למה לחכות. אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל מה שאיבדנו ובעיקר אחרי כמעט שלוש שנים של אי-ודאות - ידעתי שכדי שנוכל להסתכל קדימה, להחזיר את התקווה לחיים שלי, של איתן ושל איליי, אנחנו צריכים להשתקם יחד בבית שלנו", פוסקת טניה.
עבור אלי קבולי, שמנהל את מפעל המסחטות בקיבוץ, לא הייתה השאלה האם לחזור, אלא מתי. בדצמבר 2025 חזר לחולית. "אם היו מאפשרים לי - הייתי חוזר הרבה קודם, אפילו תוך שבוע", הוא אומר בביטחון. "מבחינתי מעולם לא הייתה שאלה. זה הבית שלי. אשתי המנוחה חיה כאן, הבית הזה נבנה עבורה, ואני לא רואה את עצמי במקום אחר".
לאחר הפינוי עבר מסלול ארוך בין גבולות, המרכז, בית אחותו, עין גדי, שדי אברהם ורביבים. במקביל המשיך לנהל את מפעל המסחטות של הקיבוץ. "כבר בסוף 2023 חזרנו לעבוד באופן חלקי, ומתחילת 2024 חזרנו לפעילות מלאה", מספר אלי. "המשכתי לעבוד עם הלקוחות הקיימים, ובמיוחד עם לקוח מרכזי מגרמניה שהחליט להגדיל משמעותית את ההזמנות שלו מתוך רצון לסייע לקיבוץ ולעסק להחזיק מעמד".
לא רק שיקום - גם צמיחה
לצד החזרה של התושבים הוותיקים, חולית ממשיך לקלוט גם משפחות חדשות שבחרו להצטרף דווקא בתקופה המורכבת ביותר בתולדותיו. אחת מהן היא משפחת תורג'מן – ג'וד ודודו – שהתקבלו לחברות לפני כחודש.
"בחרנו לגור בקיבוץ לא כי חיפשנו רק מקום לגור בו, אלא כי חיפשנו מקום לגדל בו שורשים", הם אומרים. "מקום שבו הילדים יגדלו עם מרחב, קהילה וערבות הדדית; מקום שמאפשר לחלום, ליצור, ליפול - וגם לקום. גם כשהחיים שורפים את מה שבנינו, הקיבוץ מזכיר לנו שהבית האמיתי הוא לא רק הקירות - אלא האנשים, האדמה והיכולת להתחיל מחדש".
במקביל לצמיחה האנושית, מתקדם גם השיקום הפיזי. חדר האוכל עובר חידוש, הרפת מתרחבת ומשתדרגת, מבני התרבות משופצים, ומוקמים מחדש מרכזים קהילתיים, מרחבי ילדים, חדר כושר, סטודיו לקרמיקה, גינה קהילתית ומבני ציבור נוספים.
כעת נשואות העיניים לאוגוסט הקרוב, אז, לפי ההנהלה צפויה לחזור כמחצית מהקהילה, לאחר כמעט שלוש שנות פינוי. יואב בוקעי, מנהל הקהילה, מסכם: "חולית היא לא רק מקום לגור בו – היא בית, קהילה ודרך חיים. אנחנו קשורים למקום הזה בעבותות, והיה לנו ברור שנחזור, נשקם ונמשיך לבנות ולהיבנות. אנחנו רואים בחזרה לחולית חלק בלתי נפרד מהשיקום של העוטף כולו – ושל המדינה כולה".
