אריה היקר,
כתבתי פה בעבר טור שהיה מיועד אליך בפנייה אישית, מתוך מחשבה שאולי תקשיב, שאולי בגלל שהטור מופנה אליך תקרא בו בנפש חפצה. זה היה אחרי 7 אוקטובר, הצבא היה זקוק לחיילים, והאמנתי שאם דבריי לא ינוסחו בלעג או בזעם, תמצא בהם אמת. כתבתי את זה כמי שגר ביישוב ש-11 מבניו נפלו בקרבות. כתבתי את זה כהורה לשני חיילים בקבע, כדוד לכעשרה אחיינים שהיו בעזה ובלבנון. כתבתי את זה כמי שפגש כל כך הרבה פצועי מלחמה, צעירים שסיפרו לי איך למרות שאיבדו רגל או יד הם לא מתחרטים והיו יוצאים שוב לקרב, כדי להגן על האומה שלנו. כתבתי את זה אחרי שפגשתי אמהות במחלקת פצועי ראש, מטיילות עם ילדיהן שיושבים על כיסאות גלגלים ללא מבע. חשבתי שלא יכול להיות שליבך ייאטם לקריאה נואשת של ציבור ענק שנושא בנטל ולא מסוגל לעשות זאת לבדו. לא האמנתי שבזמן שישראלים יוצאים לקרב בצו 8 בידיעה שלא בטוח ישובו, אתה תפנה את מבטך. היה בי חלק שלא יכול להאמין שידנו המושטת לעזרה תזכה להתעלמות. אתה הרי יודע שהמילואימניקים קורסים. אתה יודע שהם עושים חודשים רבים של קו. ואתה אדם עם לב, כך רציתי להאמין. ולא תשיב פנינו ריקם. לא חשבתי שתקרא לגיוס כללי של המגזר החרדי, אבל חשבתי שתעשה משהו. תתחיל תהליך. תעודד בשתיקה את מי שלא לומד להתגייס. תבקר בחטיבת חשמונאים.
אבל לא עשית זאת. ולא רק שלא עשית זאת, ככל שחלף הזמן גם הבושה אבדה. זה כבר לא רק להתעלם מהקריאה שלנו לעזרה. עכשיו אתה גם הולך לבקר עריקים. הולך אליהם לבתי המעצר, והופך אותם לגיבורי המגזר החרדי. האם את משפחתו של דור בן שמחון ז"ל, מג"ד שריון שנפל בשבוע שעבר, ביקרת?
דרעי. אנחנו קוברים את מתינו, ואצלכם יש הילולות לעריק שאחר כך עולות תמונות שלו מתאילנד
(צילום: אלכס קולומויסקי)
האם יצא לך לבקר פצועי מלחמה? יש לי בקשה אליך, אריה. בוא איתי לשיבא. אני מתחייב שלא יגדפו אותך ולא יקניטו. אני ערב לכך שהביקור יהיה שקט. אני אשמח שגם אתה תהיה שקט בביקור. ותקשיב, רק תקשיב. אני רוצה שתקשיב לעשרות ומאות הבחורים שם בשיקום, שעושים הכל כדי להצליח שוב ללכת, כדי להזיז שוב את היד כמו פעם, כדי להצליח שוב לדבר.
אריה, אתה שלחת אותם למערכה, למען השם. אתה ישבת בקבינט שהחליט לשלוח את הילדים האלה אל מעבר לגבול. ועשית את זה בלי שיש לך מושג מה זה לא לישון לילה שלם כי אחד מבניך במלחמה.
קראתי בשבוע שעבר שיש לך שלושה נכדים עריקים. משום מה זה הימם אותי. לא יודע למה, אבל קיוויתי שיש איזו התקדמות עם השנים. שאולי הבנים שלך לא עשו צבא, אבל הנכדים הצעירים בכל זאת יבינו שבעת הזו אנחנו באמת זקוקים להם.
ומה שמשגע אותנו, אריה, וזה באמת אוכל לנו את הטחול, זה שאיבדתם את החשומה. אין לכם יותר בושה. בעבר הרכנתם ראש. הייתם בשקט, קיוויתם שלא נשים לב. היום זה מהמקפצה. היום זה בעזות מצח. אתם מספרים לנו כמה קשה להיות בחור ישיבה עריק, כשאנחנו מלקקים את פצעינו, פיזית, וחובשים את ילדינו שותתי הדם. בשבוע שעבר, בעת שבטלגרם פורסם על הרוג נוסף בלבנון, הייתי בדיוק עם אב שבנו נמצא שם. אריה, האם תוכל אי פעם להזדהות באמת עם מה שעובר על אדם בין הרגע שנודע לו על אירוע בלבנון עד שהוא מבין שזה לא בכוח של בנו? האם אתה מבין מה המחיר הנפשי שכרוך במתח הזה? איך למען השם אתה מעז לספר לנו כמה קשה להיות בן ישיבה, כשהלוחמים בבופור אכלו חודש ימים מנות קרב וישנו במערות? על מה אתה מדבר בכלל, אריה, כשאתה מנסה לשכנע אותנו שרודפים את עולם התורה? מי רודף אותם? כי את הלוחמים רודפים רחפני נפץ, אתה מבין? בזמן שבחורי הישיבה שותים תה בנחת, יש ישראלים שמסתכלים לשמיים בחרדה וכל רעש מקפיץ אותם. הם סוחבים ציוד במשקל עשרות קילוגרמים על גבם וצועדים בלילה עשרות קילומטר מהגבול, כדי שנכדיך יוכלו לישון בשקט.
יש לי בקשה אליך, אריה. בוא איתי לשיבא. אני רוצה שתקשיב למאות הבחורים שם בשיקום, שעושים הכל כדי להצליח שוב ללכת, להזיז שוב את היד, להצליח שוב לדבר. אריה, אתה שלחת אותם למערכה, למען השם
ממש בקרוב הממשלה תאריך כנראה את חוק השירות. היא תעביר חוק שיקבע שכל ישראלי ישרת יותר זמן. אתה, אריה, ככל הנראה תצביע בעד החוק הזה. אתה, שנכדיך משתמטים משירות צבאי, תצביע ותגרום לכך שבחורים שלא זכו להיות "נכדים של דרעי" יהיו בצבא ארבעה חודשים יותר. תחשוב על המשמעות: יש לוחמים שנלחמו בעזה ובלבנון רוב השירות שלהם. כל הזמן בלחימה. כל הזמן בסכנה. ועכשיו מודיעים להם שהם יישארו עוד כמה חודשים, כי בעצם אין מי שיחליף אותם. אבל יש מי שיחליף אותם, אריה. הנכדים שלך והחברים שלהם יכולים להחליף אותם. יכולים להצטרף אליהם. אתה הרי יודע שאין דבר הוגן מזה. אתה יודע שאין דבר נחוץ מזה. אבל במקום להיות מה שהיית אמור להיות, הגשר של החרדים לישראליות, אתה עושה את ההפך. אתה משקיע את כל הניסיון והידע שלך כדי להעביר חוקים שירפדו את חשבון הבנק של האברכים, על חשבון המשרתים.
אבל הנה מה שאתה לא מבין כנראה, אריה. יש יותר מדי כעס ויותר מדי תסכול נוכח העוול הנוראי הזה. חוסר הצדק פשוט עולה על גדותיו. אנחנו קוברים את מתינו, ואצלכם יש הילולות לאיזה עריק שמוגדר אברך חשוב ואחר כך עולות תמונות שלו בתאילנד.
תבין, אריה, בעולם שבו הכל מנורמל, דווקא זה הפסיק להרגיש לנו נורמלי. פשוט הפסיק. זה לא יעבוד לכם יותר.
לפני שבוע, בשעה שנכדיך העריקים ישנו במיטותיהם, היו ארבעה לוחמים בטנק בעומק לבנון. היה שם לוחם מקיבוץ בית השיטה. היה לוחם מההתנחלות אדם שבבנימין. היה שם לוחם מהוד-השרון ואחד מהרצליה. כמעט כל קצות הארץ יחד בטנק אחד. כמעט, כי חרדי לא היה שם.
דור, יואב, נוה וליאב, זיכרונם לברכה. ארבעה ישראלים שלחמו בכל הגזרות. באינספור תקריות. ובאחת בלילה, בעומק לבנון, הם עלו בסערה השמיימה. הקריבו את חייהם עבור הארץ הזו.
גם עבורם, אריה, ניאבק כדי שהארץ הזו תהיה טובה יותר. והיא תהיה טובה יותר רק כשיהיה בה שוויון בנטל.
וכדאי שתפנים: אנחנו לא מתכוונים לוותר.
שבת שלום.
