החלטה 1701 חוזרת. כלומר, היא מעולם לא נעלמה, אבל בקרוב יהיה לה ביטוי חדש. היא לא בדיוק תיקרא כך. כותרתה תהיה מעט שונה, אבל היא עתידה לפגוש אותנו בעתיד הנראה לעין.
שני עשורים חלפו מאז החליטה מועצת הביטחון לשים סוף למלחמת לבנון השנייה. ישראל היתה חודש לתוך מערכה שלא יזמה ולא ניהלה לשביעות רצונה. הפסקת האש שהוכרזה באותה החלטה סמכה על צבא לבנון וכוח יוניפי"ל שיפרזו את השטח מדרום לליטני, לאחר נסיגת צה"ל. לא צריך להיות אסטרטג דגול או היסטוריון כדי לזהות את כישלונה. בשנים שלאחר מכן חיזבאללה התבסס ובנה ארץ מנהרות. ממשלת לבנון לא הצליחה להחיל ריבונות באזור. יוניפי"ל, שנעדר כל סמכות ביצועית, התנהל ככוח שמירת שלום בלי שלום לשמור עליו. וצה"ל? הוא שוב חזר לפעול בשטח. אותה תוצאה הייתה בין הסיבות שהובילו את מועצת הביטחון לסיים את מנדט יוניפי"ל בסוף השנה הנוכחית.
שלשום, בשווייץ, באורח פלא, בין אמירות על גרעין ומצרי הורמוז, הצהירו קטאר ופקיסטן, כחלק מהמו"מ בין ארה"ב לאיראן, על הקמת "תא מניעת הסלמה לסיום הנוכחות הצבאית בלבנון". שר החוץ האיראני היטיב לתארו כ"מבחן האמיתי הראשון" לשיחות. ההיגיון האיראני בכריכת לבנון בהסכם עם אמריקה ברור. זה לא רק מאפשר להם להציג הישגים ולשמר דומיננטיות אזורית. זו דרכם לתייג את ישראל כגורם בעייתי שמונע ניצחון מארה"ב. אבל יש גם חשיבות לתזמון. משום שאת החלל שיותיר יוניפי"ל, עשוי למלא גוף או מנגנון אחר להבטחת "יציבות אזורית". כזה שהקמתו עלולה להיוולד מעבודת אותו "תא" ב-60 הימים הקרובים. והכל בצירוף זמנים "מדהים". הנה יוניפי"ל הולך והתא בא. במילים אחרות, התא עלול להתפתח לעובר, ובתום תשעה ירחים ייקרא היילוד "החלטה 1701 2.0".
ישראל, כפי הידוע, לא הייתה חלק מההחלטה להקים את אותו תא. אבל כמו תמיד בסיטואציות כאלה, עולה הדילמה: האם לגלות מעורבות ולהסתכן בהענקת לגיטימציה לתהליך, או להתעלם ולנסות לקבע מציאות בשטח? בחינת השתלשלות המלחמה עד כה, מלמדת שהאופציה הראשונה עדיפה בדרך כלל. הדברים נכונים במיוחד כשארה"ב, הכוח המשמעותי באזור, מעורבת. כי בעולם המדיני, כמו בתודעה, אין ואקום. בהיעדר יוזמה - האויב משיג יתרון. ובהינתן שהוא כבר נטל יוזמה, מוטב להקדים תרופה למכה. והתרופה היא מעורבות. וידוא שהאינטרסים שלנו מקבלים ביטוי בחדר. די להתבונן במה שהתרחש בדרום כדי להמחיש זאת: בעוד שישראל נלחמה צבאית אך לא יזמה מדינית, מדינות כקטאר דחפו להקמת פורום רב-מדינתי שיכריע את גורל הרצועה. התוצאה היא שמממנת הטבח קיבלה מושב בשורה הראשונה לשיקום עזה. ישראל, לעומת זאת, הצטרפה באיחור והצהירה על כפיפות לאותה מועצה.
ב-60 הימים הקרובים, על ישראל ליזום. עליה ליצוק תוכן לאותו "תא" אמורפי; להציע חלופות ליצירת "דה-אסקלציה" אזורית; להניח תוכנית לפירוק חיזבאללה, הכוללת זרוע ביצועית צה"לית, זרוע משפטית לבנונית, וזרוע כלכלית אמריקאית
המשמעות הפרקטית היא שב-60 הימים הקרובים, על ישראל ליזום. עליה ליצוק תוכן לאותו "תא" אמורפי; להציע חלופות ליצירת "דה-אסקלציה" אזורית; להניח תוכנית לפירוק חיזבאללה, הכוללת זרוע ביצועית צה"לית, זרוע משפטית לבנונית, וזרוע כלכלית אמריקאית; ולהתחרות בנרטיב, באפיקים ובאפשרויות שישמיעו הקטארים. ועליה לעשות זאת בחדרים הסגורים ובזירה הציבורית כאחד.
ההיסטוריה לעולם חוזרת. ניצני החלטה 1701 הבאה כבר כאן. היעדר יוזמה מדינית גם הפעם, תוך ציפייה לתוצאה שונה – טוב, זה כבר מעיד על בעיה אחרת.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.06.26
