מי שמככבים בדרך כלל בדיווחים על פעילות כוחות צה"ל בלחימה הם לוחמי החי"ר בקצה, השריונרים או הטייסים. אבל ממש שם, עמוק בתוך "השטח האדום", נמצאים הגיבורים השקופים של התמרון הקרקעי, או נכון יותר – הגיבורות. הן לא אוחזות רק בנשק, אלא גם במפתחות ברגים, כבלי גרירה מסיביים, ומחשבי דיאגנוסטיקה לאבחון תקלות. אלו הן קצינות ולוחמות חיל הטנ"א (טכנולוגיה ואחזקה), שמנהלות את המאבק המורכב ביותר על כשירות הכלים הכבדים של צה"ל.
סוגיית שילוב הנשים בצה"ל מעוררת לא פעם ויכוחים באולפנים, אך בשטח המציאות כבר נקבעה מזמן. הלוחמות והקצינות הללו לא מתעניינות בפוליטיקה מגדרית. הן פשוט מתקנות כלים כבדים תחת אש, לעיתים לילה שלם, תחת איומים בלתי פוסקים. "כשתקוע כלי, אין מוסך לקחת אותו אליו", הסבירה אחת הקצינות. "אין פריבילגיה כזו. פשוט פותרים את זה בשטח כדי להשלים את המשימה".
המסע של סגן א', עוזרת קצינת הטנ"א של חטיבה מרחבית בנימין, ללב העשייה הטכנולוגית, היה מורכב במיוחד. א' נולדה בטשקנט, אוזבקיסטן, הגיעה בגיל 12 לקריית ביאליק, וחוותה ילדות לא פשוטה: "הייתי בנקודות נמוכות מאוד, מציאות של סמים, אלכוהול ואלימות, ואפילו מעצרים כנערה בעייתית. בגיל 16 החלטתי לעשות שינוי. הגעתי לתיכון 'עוצמה' ושם התחלתי ללמוד מכונות, המשכתי ללימודי הנדסאי מערכות חכמות והתגייסתי לחיל הטנ"א".
כיום א' אחראית על הגזרה הגדולה ביותר ביהודה ושומרון, מול כארבעה גדודים בסדיר ובמילואים, ועובדת סביב השעון כדי להכשיר רכבים ממוגנים מסוג "דויד", "טיגריס" ו"פנתר". "המציאות באיו"ש שונה מעזה ומלבנון, אין כאן רק"ם (רכב קרבי משוריין), אבל אנחנו נמצאים בפנים, בתוך 'השטח האדום' יחד עם הכוחות באותה מידה", סיפרה.
"הנהג אמר 'מה את יודעת?'. חילצתי אותו"
(צילום: דובר צה"ל)
בסביבה שנתפסת כגברית במיוחד, א' כבר מזמן הוכיחה את מקומה. "בסדיר הגעתי לחלץ כלי בזמן פעילות. הנהג הסתכל עליי ואמר בביטול 'מה את יודעת?', פשוט חילצתי אותו. לא מזמן נכנסתי לכפר לחלץ כלי, הסמג"ד ירד איתי מה'טיגריס' והלוחמים היו איתי. אנחנו מתפקדים כמו לוחמים לכל דבר". כשהיא מסתכלת על העתיד, היא מחייכת: "אני כבר שמונה שנים בתחום הרכב וברור שאמשיך בו. אחרי שאת מתחזקת כלי ששוקל טונות, לעבור לסיאט איביזה חמודה של 1.2 טונות נראה קצת מצחיק. אני רואה היום מגמה ברורה של עליית נשים בתחום, הן פייטריות ועושות עבודה מעולה. המפקד שלי נותן מקום לכולן ולא מוריד מערכה של אף אחת".
כשחוצים את הגבול צפונה, האיומים משתנים. סגן א' מפקדת פלגת טנ"א בגדוד ההנדסה 601, חוותה על בשרה את מורכבות התמרון בדרום לבנון. "יש המון כלים שנתקעים בשטח אויב", סיפרה. תוואי השטח הלבנוני כולל עליות וירידות תלולות, ואדיות, נהרות ובוץ חורפי שהופך כל תקלה לאירוע דרמטי. "אם גדוד ההנדסה לא פועל ומפלס, הלוחמים תקועים. העבודה של השופלים והבאגרים קריטית לתנועת הכוחות".
אחד הרגעים המורכבים היה כשדחפור של גדוד 603 נפגע ישירות מרחפן נפץ של חיזבאללה במרחב הליטני. "לקראת אחר הצהריים התחלנו להריץ עניינים כדי להבין איך נכנסים", שיחזרה סגן א'. "אחרי פינוי הפצועים וזיכוי הכלי, נכנסנו בלילה עם מומחים נגדים של הטנ"א ואפילו גורמים חיצוניים של חברות הבאגרים, שגויסו כדי לאבחן את התקלה. החייל שלי תיקן את הכלי בפנים, אבל כ-200 מטר לפני ההגעה לגדר כל הזחל נפרס. הבאגר נסע על זחל אחד, וזה הפך לעוד אירוע חילוץ מורכב על גבי מוביל. לא מוותרים על שום כלי בשטח".
"הפעילות המבצעית כולה יכולה להיעצר בגלל כלי תקוע"
(צילום: דובר צה"ל)
במקרה אחר נדרש חילוץ מורכב של כלי כבד מאזור הבופור. "זה חלום לראות את הבופור בעיניים, אבל הצירים צרים מאוד ואין שם מקום לתמרן", תיארה סגן א'. "הנגדים נכנסו פנימה פעמיים תחת איום רחפנים, הצליחו להניע את הכלי והוציאו אותו בנסיעה לאורך 30 קילומטרים של שטח לא פשוט. זה היה ניצחון מטורף".
"אם לא אתקן את הדחפור, הגדוד שלי מושבת"
עבור סגן ד', מפקדת פלגת טנ"א בגדוד השריון 53, הטנקים הם לא סתם כלי רכב – הם הבית של הלוחמים. הגדוד שלה השתתף בכיתור בינת ג'ביל וצלח את הליטני בתנאי חורף ובוץ קשים. "אם טנק לא כשיר, אין ללוחם איך להתקדם", הסבירה. "הפעילות המבצעית כולה יכולה להיעצר בגלל כלי תקוע". באחד המקרים, תקלה מורכבת השביתה את המשימות של הגדוד למשך יומיים, עד שצוותי הטנ"א הגיעו עם מנופים והכשירו את הכלים מחדש תוך שעות ספורות.
העבודה נעשית בלילות לבנים מורטי עצבים, לעיתים מ-20:00 בערב עד 7:00 בבוקר ברצף, ותחת איומי ירי או רחפני נפץ. "כשאתה נכנס פנימה לתקן, אתה לא מרגיש את הפחד. אתה מרגיש רק את המשימה, וזה מה שמעניין אותך", אמרה סגן ד'. "צריך חוזק נפשי, אבל הפחד הוא לא העניין פה. אם אני לא אתקן את הדחפור או את הנמ"רה, הגדוד שלי מושבת".
הקצינות והחיילות של חיל הטנ"א (לשעבר חימוש) גם משמידות תשתיות בקו הכפרים הראשון והשני בלבנון, מרחיקות את האויב, ולא פעם סוגרות חודשים ארוכים בלי לראות את הבית. "אנחנו נותנים את הרוגע ואת היכולת לפעול ללוחמים שלנו מעבר לגבול, כדי שתושבי הצפון יוכלו לישון בשקט", סיכמה סגן ד'.
