בורקס.
אמא אומרת שאלוהים יושב לידנו. הינה פה, היא מצביעה על הכיסא הפנוי בשולחן שלנו, שבקפה רולדין. וגם שם, מצביעה על השולחן מימין. יושב שם אחד, קסדת אופנוע לצידו, אוכל בורקס. כולו פירורים. וכאן, אמא מורה לשולחן רחוק, שבו כמה בנות שצוחקות. ושם, ושם ושם.
(צילום: AFP)
הרבה אלוהים, אני אומר. הוא כאן לוודא שאנחנו מנצלים את המתנה שנתן לנו ושאנחנו מגשימים את עצמנו, אמא אומרת. אחרת, הוא יידע שלא עשה את תפקידו.
יפה, אלוהים עושה חשבון נפש, אני אומר. קטונתי, אמא משיבה, אבל אולי גם הוא נותן דין וחשבון למישהו. טראמפ ונתניהו, אני ממלמל. אין, זו יכולת-על לדרדר כל שיחה לפוליטיקה. כולנו הפכנו למומחים בזה.
נכון, אמא צוחקת, התברכנו בעוד שני אלוהים.
טייפונים.
אז אלוהים המקורי לוקח ללב כל נשמה, אבל שני האלוהים מטעם עצמם, מאמריקה ומישראל, פחות מתרגשים מהטייפונים שחוללו.
חשבון נפש, למדנו, הוא לפשוטי העם. אם אתה מספיק גדול, אתה פטור. אתה יכול להעלים ועדות חקירה. חבלי ארץ שבורים. אפילו מציאות שלא מתאימה לסיפור שאתה מספר. השמים הם הגבול. אבל אנחנו, העם, אחרי כמעט שלוש שנים שבהן אנחנו משלמים את כל קשת המחירים, ושקועים בכל קשת החזיתות, חסרי ברירה אלא לנסות להבין מה חלקנו בהשתלשלות סביבנו. באיזו נקודת זמן איבדנו את השליטה בגורלנו.
לברר למשל, בכנות, לאן הביא אותנו הרצון לנקום. זה שהתעורר באופן טבעי בבוקר האסון, ולובה לכדי טרגדיה. לא היה לידנו איש חכם שיחבק ויגיד, החלטות לא מקבלים מסערה בבטן. כמו שאין היום את החכם שיגיד, נלחמנו מספיק, שנאנו מספיק, נתקדם.
ההפך הוא הנכון. הכאב שלנו נוצל. במקום מטרות מלחמה קיבלנו פנטזיות. חמאס, חיזבאללה, נמגר, נכחיד, "עם כלביא". ואנחנו, מסוממים, שאפנו את דברי הרהב. שכנענו את עצמנו שאנחנו דון קישוטים. שיש פה אירוע משיחי-תנ"כי.
איזו מדינה מפציצה צוות מו"מ בקטאר? או מסולקת ממו"מ לסיום מלחמה שהיא פתחה בה? ממתי אנחנו נכשלים במלחמות? מהאדם החכם בחדר הפכנו להכי ממודר. מאור לגויים הפכנו למעין רוסיה, שבה המלחמה חסרת תוחלת. את סבל האויבים הפכנו לחזות הכל.
ובסוף: מול מנהיג שכל מלחמה קינח במלחמה חדשה, לא יצאנו לרחובות. עייפנו. פחדנו. התכופפנו. הפכנו חסרי חמלה. התבשמנו בחיסולים. נכנענו. כן, השלמנו.
ברדיו.
ברדיו, בשמונה, נתנו הבוקר – נתנו, ככה היו אומרים פעם - את תחזית מזג האוויר של תל אביב. ולבנון. ועזה. למי מבינינו זה נראה מוזר?
ועכשיו ברולדין אלוהים עובר בין השולחנות, בין זה עם הבורקס לבין הבנות שצוחקות; מפציר, משכנע, מושך בשרוולים - שנגשים את עצמנו כבודדים, וגם כמדינה. זה הרי תפקיד עם ישראל. דרך הקושי נועדנו להזדכך, לגלות את האור הפנימי, ותוך כדי להעיר את האנושות. אלוהים לא מוותר עלינו. אחרת, כמו שאמא אומר, הוא לא עושה את תפקידו.
אבל גם אנחנו צריכים לקום. לא להסכים שהמלחמה תהפוך לזמזום ברקע. לא להשלים עם שגרת תחזית מזג אוויר מלבנון. ובעיקר להאמין פחות לחקייני האלוהים שסביבנו. כמו בדרך כלל בהיסטוריה שלנו.
וירא.
וירא נתניהו את כל אשר עשה, ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם/ כלומר חוץ מסוגיית צבא העם/ והחזיתות, כחול על שפת הים/ וזמזום הכטב"ם/ כל עוד לא מקימים עם שהורדם.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.26