"מה צה"ל עושה שם כרגע", הייתה השאלה השלישית בכתבה שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" שלשום, תחת הכותרת "תמונת המצב בלבנון". והתשובה, אם לסכם במילה: כלום. אין התקפות יזומות, נכתב שם, עצרו את ההתקדמות, מתייצבים בשטחים שנכבשו. בתשובה לשאלה הראשונה, "האם צה"ל מעודכן במנגנון החדש", אחרי שהחבר הקוקו מוושינגטון התהפך עלינו, נכתב שהצבא פועל בהתאם להנחיות הדרג המדיני, אבל נאמר גם שהרמטכ"ל הבהיר שמאז 7 באוקטובר על צה"ל להגן מעומק השטח ולא מקו הגבול, כאילו שאי אפשר היה להגן על העוטף אם כל אחד היה עושה את עבודתו כמו שצריך.
זירת תקיפה בדרום לבנון
אבל זה לא העניין כאן, העניין הוא איך בכמה שורות מתמצות כל הרעות החולות בהתנהלות הישראלית. הדרג המדיני הוא המנחה, אבל הוא שקוע עד צוואר בקידום חוקים – עוקף מעונות, עוקף תקשורת, עוקף כשרות - שהמילה מושחתים מתארת אותם כמו שהמילה קר מתארת את התחושה בחורף הסיבירי. אז מה נשאר? מתייצבים. מתחפרים, ותוהים מי יהיו ה"הותר לפרסום" הבאים אחרי שרחפן בשקל וחצי ייפול להם על הראש.
רוצה לומר, בהנחה לגמרי לא מופרכת, שהצבא הוא המבוגר האחראי האחרון שנשאר בשטח, השאלה המעיקה היא לא מה צה"ל עושה בלבנון אלא האם הדרג הצבאי אומר לדרג המדיני את מה שצריך להיאמר: כבר היינו בסרט הזה, ראינו איך זה מתחיל במיגנניות - יופי של שם - ונגמר במבצרים צלבניים שנועדו כדי להגן על הלוחמים. לומר שגם אם פרשן צבאי בכיר אומר שרחפנים הם לא איום אסטרטגי, המחיר הוא בלתי נסבל. ומחיר בלתי נסבל זה איום אסטרטגי. במיוחד כשחלוקת הנטל היא כה שערורייתית והממשלה רק מחזקת את לוחמי "נמות ולא נתגייס".
מקבלי ההחלטות הנוכחיים בירושלים הם האחרונים להפקיד בידיהם את ההחלטות האלה, ומשום כך, דווקא משום כך, האחריות של הצבא גדולה כל כך
אז נכון שהמציאות אחרי טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הצדיקו כניסה ללבנון, כיסוח ושיטוח, רק שזה לא אומר שזה הפתרון היחיד הנכון גם במציאות של היום. במדינה דמוקרטית, הצבא כפוף לממשלה הנבחרת, הוא לא קובע מדיניות, אבל תפקידו של הרמטכ"ל, אם לצטט את הדברים של ד"ר תא"ל (מיל') מאיר פינקל, "לפתח דרכי פעולה ולגבש ייעוץ להחלטות הדרג המדיני". או בניסוח אחר, רמטכ"ל הוא לא קבלן ביצוע אלא היועץ מספר אחת של הממשלה. מה עוד שקשה לדמיין מצב שבו הממשלה תחליט בניגוד להמלצת הרמטכ"ל.
אריאלה רינגל הופמןתקיפת מתקני הגרעין באיראן לפני כ-15 שנים, שיזמו ודחפו נתניהו כראש ממשלה ואהוד ברק כשר הביטחון, לא יצאה לפועל כי הצבא התנגד. כי היה ברור שאם המבצע ייכשל, ואם תקום וועדת חקירה - אז עוד האמינו בוועדת חקירה - הפוליטיקאים לא יוכלו להתחמק. מופע ועדת אגרנט לא יחזור על עצמו. זה היה נכון אז, וזה נכון היום. ומה שמטריד זו לא רק השאלה האם הדרג הצבאי, מהרמטכ"ל, דרך אלופי המטכ"ל ובכירי המפקדים בשטח בטוחים שהשהייה שם היא האופציה היחידה, אלא האם יכול להיות שהם בוחרים באופציה הרעה הזו – עם שחיקת אנשי המילואים וחיילי החובה, עם הצפרדע הזו שנקראת חוק ההשתמטות - כי השנתיים וחצי האחרונות לימדו אותם שהם יהיו הראשונים שעליהם יפילו את התיק, כי הם אלו שדחפו לנסיגה?
הישיבה בלבנון היא חזרה על מודל שנכשל בעבר. ויותר מפעם אחת. הממשלה אינה מציגה אסטרטגיה חדשה והיא גם לא תעשה את זה. מקבלי ההחלטות הנוכחיים בירושלים הם האחרונים להפקיד בידיהם את ההחלטות האלה, ומשום כך, דווקא משום כך, האחריות של הצבא גדולה כל כך. ובדיוק בשביל זה יש רמטכ"ל. לא לעשות להם נעים בגב אלא להכריח אותם, ובאופן פומבי ולא בשיחות סגורות, לשמוע. האחריות העליונה של הדרג הצבאי היא קודם כל להגן על אזרחי המדינה, אבל היא כוללת גם הגנה על חיי החיילים, בטח ובטח כשהעלות לא מצדיקה את האין תועלת. ותדע כל אם עברייה, כבר אמרנו?
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.26
