אנחנו לא זקוקים לפרשנויות מחדרי הדיונים בשווייץ או בוושינגטון כדי להבין מה עומד שוב על הפרק. בפעם הרביעית, נדרשה ישראל להפסיק את המערכה באיבה. שוב מונעים את הכרעת חיזבאללה וניתוק זרועות התמנון האיראני מהמזרח התיכון, ושוב מנסים לסכל את התנאים הנחוצים להבטחת ביטחוננו בצפון. כמו בפעמים הקודמות, נראה כי הממשל האמריקני מתיישר לפי התכתיבים של איראן ומאינספור ציוצים והצהרות לוחמניות ששיגר טראמפ בשבועות האחרונים - לא נותר הרבה.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
(צילום: Julia Demaree Nikhinson/AP)
נדמה כי הנשיא טראמפ, מי שהצהיר כי הוא החבר הטוב ביותר של ישראל, וחתנו ג'ארד קושנר, שליח השלום שלו - מפנים לנו כעת עורף ורבים פה בישראל מקווים כי יחזרו בהם. השניים, לצד אנשי סגל הנשיא, מובילים את המאמצים האמריקניים מול טהרן בניסיון לעצור את האש, כשהם מונעים כנראה משיקולים פנימיים וכלכליים, מעייפות המערכה ומחשש מכישלון מדיני ופוליטי. השיקולים האלו לא יכולים להביא להפיכת החזיתות באיראן ולבנון - לחזית אחת, והם עלולים להביא למדרון חלק וב"הפסקת האש" הבאה, עוד ידרשו האיראנים לחבר לדרישותיהם גם נסיגה ישראלית בחזית בעזה וביו"ש.
מי שמוכן להביט למציאות בעיניים מבין היטב: איראן וחיזבאללה ינצלו כל רגע של הפוגה כדי לחדש את מערכי האש. הם יגיעו מוכנים וקטלניים יותר למהלומה הבאה. כבר באוגוסט 2025 הוציאה ארה"ב הנחיה ברורה לישראל: "הפחיתו פעולות צבאיות, הסיגו כוחות מדרום לבנון". למעשה, לחזור ולהגן על התושבים מתוך היישובים בקו האחרון לגבול. שוב ושוב זו אותה תפיסה הנשענת על האשליה שחיזבאללה ייענה לדיפלומטיה ויזנח את תוכניותיו להשמדת יישובי הגליל. ב"הפסקות האש" הקודמות, בהן כאלו שהאש לא פסקה לרגע, ההבטחות שחיזבאללה יתפרק מנשקו התרסקו על הקרקע. כך גם המיליארדים שיזרמו לאיראן, בעקבות ההסכם, יגיעו ישירות גם לחיזוק וביצור חיזבאללה.
אחרי המחדל של 7 באוקטובר, לאף אחד בצבא ובדרג המדיני אין את הפריבילגיה לדעת על קיומו של איום, ולשבת בחיבוק ידיים
לוחמי צה"ל נשלחו לכפרי ההיערכות של כוח רדואן מעבר לליטאני כדי לעקור את התשתיות שאיימו על מנרה, קריית שמונה ושלומי. הדם שלהם נשפך שם כדי לייצר מציאות ביטחונית אחרת, לא כדי לשמש קלף מיקוח במגרש הפוליטי. המשוואה החדשה-ישנה שוושינגטון מנסה לאלץ אותנו לקבל היא מסוכנת: כוונות ההשמדה והתעצמות חיזבאללה על הגדר יתקבלו בהכלה, ורק תוצאות של טרור בפועל יגררו תגובה מידתית לעוצמת הפגיעה שהצליחו להסב לכוחותינו ולבני משפחותינו. כלומר - רק אם יישפך דם ילדים בגליל, רק אז נוכל ״להצדיק״ תגובה עצימה. החזרה למינוחים של משוואות ותגובות פרופורציונאליות הם כרסום מהותי ומביאים לבסוף לפגיעה הקשה ביותר בהרתעה הישראלית, וגורמים לכל אויבנו להעז יותר ולבחון את הסבלנות שלנו ולמרווח האש שיתירו לנו בעולם. הלוחמים שיידרשו לסגת כעת, יודעים היטב שייקראו לחזור ולכבוש את אותו תא שטח בדיוק כשההסכמים יקרסו.
בדיונים סגורים שנערכו השבוע, התריע הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, מהסכנה המיידית: "אם ניסוג מהקו הצהוב - איום הפשיטה יחזור".
יאיר קראוסבשלב זה, השרים משדרים אחידות ומבהירים כי המטרה היא להישאר בתחומי הקו הצהוב. נתניהו גם מבהיר זאת ומתחייב - ואולי זאת בדיוק הסיבה לדאגה. הבטחות מתיישנות כאן מהר. שום תקציבים של תוכניות שיקום וצמיחה לא יעזרו במרחב שבו לא ניתן לקיים חיים בטוחים. ילדים לעולם לא ישחקו בגני השעשועים בשתולה ובמטולה, אם הוריהם לא ידעו שמקדימה עומד צבא, פנים אל פנים מול האויב.
עד 7 באוקטובר 2023, המערכת הצבאית כשלה לחלוטין בהבטחת ההגנה על חיינו מול אוייב שניסה להרדים אותנו. חיי מאות אלפים בצפון הופקרו לתוכניות של חיזבאללה שאת היקפן ועוצמתן גילינו גם בימים האחרונים. אחרי המחדל ההוא, לאף אחד בצבא ובדרג המדיני אין את הפריבילגיה לדעת על קיומו של איום, ולשבת בחיבוק ידיים.
מי שחושב – בוושינגטון או בירושלים – שאפשר להגן על הגליל ממרפסות הבתים צמודי הגדר בזמן שמחבלים יושבים מולם, משלים עם הפשיטה הבאה. כשהיא תגיע, נתניהו כבר לא יוכל לטעון שאיש לא משך בדש מעילו והזהיר.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.26
