בערב 27 באוגוסט 2025 חייה של הודא בדויה מלוד השתנו לנצח. ״בעלי וליד התפלל במסגד, ואני ושלושת הילדים שלנו היינו בבית״, היא משחזרת. ״פתאום הנייד שלי לא הפסיק לצלצל, בני משפחה בדקו מה שלומי. במקביל קראתי באינסטגרם ששני צעירים נורו בלוד. לא הבנתי שזה קשור אליי. ואז דודה שלי התקשרה ואמרה שירו לווליד ברגליים. ביקשתי מההורים שלי להגיע מהר להיות עם הילדים ונסעתי לבית החולים. במיון ראיתי את ווליד שוכב. שמתי יד על הראש שלו וכל החולצה שלי התמלאה בדם. לא הבנתי את המשמעויות, אני אפילו לא זוכרת שבכיתי. התקשרתי לחברה שבעלה נרצח לפני כמה שנים, גם היא נותרה עם שלושה ילדים. שאלתי אותה מה אני עושה עם הילדים, והיא אמרה לי לא להסתיר מהם את האמת״.
גלריה
היאם טארק דיאב, עו״ד ראויה חנדקלו ועאישה נג׳אר. "החברה הערבית כולה צריכה לעבוד לצד הממשלה כי גדל כאן דור שלומד שככה חיים"
(צילום: יקריב כץ)
כמעט שנה חלפה ולהודא עדיין אין הסבר. אין תשובות להעניק לילדיהם, שהגדול בהם רק בן 9. "וליד לא היה מעורב בכלום, לא היה מסוכסך עם אף אחד, חיינו חיים נורמטיביים ומשעממים בקטע טוב, בלי אקשן״, היא אומרת, ״למשטרה עד היום אין קצה חוט. היו עדי ראייה והמקום מרושת במצלמות אבל אף אחד לא נלקח לחקירה״.
וליד בדויההרוצחים של וליד לא נתפסו. הודא בת ה-30 במרתון הישרדות. ״אני חיה על אוטומט. קמה בבוקר, מפזרת למסגרות, הולכת לעבודה, יוצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף את הילדים, חוזרים הביתה, מקלחות, ארוחת ערב, לומדים קצת וזהו. אני כבר לא יכולה לעבוד משרה מלאה אז ירדתי לחצי משרה. אני לא יכולה לחשוב על ללמוד ולהתפתח כי אני לא רלוונטית. יש לי משימה אחת והיא לגדל שלושה ילדים שעבורם אני גם אמא וגם אבא.
"את יודעת, אני אומרת לילדים שיש חוקים, שאסור לעקוף בכביש. אבל איפה המשטרה? איך אני יכולה לגדל ילדים במציאות לא נורמלית? איך יכול להיות שמישהו רצח את וליד? כשזה קרה לי הבנתי שזה יכול לקרות לכל אחת״.
את החולייה החלשה
מתחילת השנה נרצחו בחברה הערבית 137 בני אדם. אלה מצטרפים ל-259 הקורבנות הערבים שגבתה האלימות והפשיעה במגזר בשנה הקודמת. מאחורי השמות שמצטרפים לסטטיסטיקה שמעידה על כשל עמוק של מערכות האכיפה והמשילות ועל מגפה חברתית שלא תיעצר בחברה הערבית בלבד, מתפתחת מגמה מטרידה נוספת: הידרדרות דרמטית במעמד הנשים הערביות בישראל. אלה משלמות מחיר כפול ומכופל, כשהאלימות והפשיעה מחזירות אותן שנים אחורה; מאלצות אותן לעבוד פחות, להיעדר ממוקדי כוח וקבלת החלטות בזירה הציבורית ולהתמקד בגידול הילדים.
לא שהמצב היה מזהיר לפני כן: על פי נתוני מרכז מחקר הכנסת רק 46 אחוז מהנשים הערביות נמצאות בשוק העבודה, ולפי דוח ביטוח לאומי 38 אחוז ממשקי הבית הערביים עניים. בקצב הזה, וכשרק 15 אחוז מהתיקים של השנה הקודמת פוענחו, נתוני השנים הבאות יהיו גרועים בהרבה.
עו"ד סירין אבו־לבן. "אני לא מפחדת. לא כי החיים שלי לא יקרים, אלא כי רצח הפך לסיבה נורמלית למוות״
(צילום: יריב כץ)
״ככל שהאלימות מתפשטת, הנשים יותר מושתקות ונכנסות הביתה״, פוסקת היאם טארק דיאב, מנהלת מחלקת התרבות בעיריית טמרה ושחקנית תיאטרון לשינוי חברתי. ״השגרה שלנו כנשים השתנתה כי המצב הזה מגביל אותנו. אנחנו פחות יוצאות מהבית, פחות עובדות, כל החיים שלנו סביב הפחד שזה יגיע גם אלינו.
"זה מקשה עליי בכל תחומי החיים. אני כבר לא מנצלת את הזמן שלי לחיות, ליצור ולהתקדם כי בכל רגע הבנים שלי יכולים להפוך לקורבן. כאקטיביסטית בעשור האחרון הייתי בפרונט של ההפגנות בנושא. אני יכולה לומר בביטחון שעד לפני שנה היה יותר אקטיביזם בנושא, אבל היום זה כבר מסוכן״.
אז מה את עושה?
״מנסה להגיד את מה שאני חושבת, אבל בזהירות. כשאחד השכנים שלנו נורה יצאנו להפגנה מול המשטרה, צרחתי מעומק ליבי והסרטון הופץ ברשת, ואז הבן שלי כעס וביקש שאקח צעד אחורה כי זה מסוכן. אני מודעת לזה, אבל כשאני הולכת לישון אני שואלת את עצמי האם עשיתי מספיק כדי לשנות״.
״נשים מרגישות שהביטחון האישי שלהן בסיכון״, מחזקת מייסון אבו ריא, מנהלת מתנ״ס בסכנין ואקטיביסטית. ״הן לא מסכימות ללכת לבד בערב, לא יוצאות למסעדות ובתי קפה. העבריינות היא כבר חלק מהשגרה והיא בכל מקום. מישהי סיפרה לי שהיא העירה למישהו שהפריע לתנועה. יומיים אחרי זה שרפו לה את הרכב בבית. מורות בבתי ספר לא מעיזות לדבר עם ילדים כי הילד אומר לה ׳נשלח לך מישהו׳״.
איך זה שונה מההשפעה על חייהם של גברים?
״יותר קל לאיים עליי מאשר על גבר כי אני נחשבת לחוליה חלשה. כאישה, אם את לא מרצה את כולם את בסיכון, את צריכה כל הזמן את הגב של הגברים״.
כמה זה חלק ממנגנון קבלת ההחלטות שלך?
״פעם חשבתי להיות בפוליטיקה, אבל אנחנו יודעות שהפשע מגיע גם לרשויות וזה מפחיד. זה מפחיד גם גברים, אבל יותר קל לרצוח אישה מאשר גבר. אז הפשיעה היא עוד מנגנון שמקשה על אישה בחברה הערבית להתערב בפוליטיקה המקומית או הארצית״.
חברת מועצת עראבה, עאישה נג׳אר, בעבר גם ממלאת מקום ראש העירייה, פוגשת את המציאות הזו מקרוב מאוד. ״זה אתגר גם בלי הפשיעה, אבל עם הפשיעה זה הפך להרבה יותר מאתגר למצוא נשים שרוצות להיות בזירה הפוליטית״, היא מודה. ״אני נתקלת בנשים שמתפלאות שאני עדיין שם, ששואלות אותי איך אני מעיזה להמשיך. נשים מפחדות.
"בתחילת הקדנציה הזו, השנייה שלי, קיבלתי איום על חיי מאדם שלא רצה שאתמודד. ירו בראש העירייה שלנו לפני שלושה חודשים, הרבה אנשים מסתובבים עם שמירה 24/7. זה גורם מרתיע לנשים. הייתה מישהי שרצתה להתמודד בבחירות וחזרה בה בגלל לחץ מהמשפחה, הייתה מישהי שעברה הרבה הכשרות והייתה מתאימה יותר מכל מתמודד גבר אבל איימו עליה ועל הילדים, והיא בחרה בביטחון של המשפחה שלה״.
אפריל האחרון, זירת רצח בלוד
(צילום: דוברות המשטרה )
״בחברה שלנו לא מקובל שמישהי פותחת את הפה, נשים שותקות כדי שזה לא יגיע אליהן״, אומרת סירין אבו לבן, עורכת דין וחברת מועצה בעיריית לוד. ״לפני חודש אחי והאחיין שלי נרצחו ברכב בכביש 40, סתם. לא יודעים למה ירו בהם, לא תפסו את הרוצחים, שאפילו לא היו רעולי פנים, כשבאותו הכביש היו למעלה מ-20 מצלמות. שבועיים אחר כך נרצח בחור נוסף באותו כביש. בשנה שעברה נרצחה חברה ולקוחה שלי, אישה חזקה וטובה ששילמה בחייה כי נקלעה לחיסול בין ארגוני פשיעה. אני לא שתקתי״.
מה עשית?
״ניצלתי את המעמד שלי וזיעזעתי את העיר. עשיתי סרטונים, עשיתי מיצג גופות בכביש 40. תליתי תמונות כדי לזעזע את הציבור״.
לא פחדת?
״אני לא מפחדת. לא כי החיים שלי לא יקרים, אלא כי רצח הפך לסיבה נורמלית למוות״.
עוצר מרצון
דילמת אימהות מול קריירה מעסיקה את חייהן של נשים באשר הן, אבל בישראל 2026 לנשים הערביות אין חופש בחירה. ״האמהות מאוד מושפעת מהפשיעה״, אומרת אבו ריא. ״אמהות מפחדות, מחפשות כל הזמן את הילדים שלהן, מפחדות שיהיו בחוץ אחרי שמונה בערב. זה ממצב את הנשים הערביות כאחראיות על הביטחון בבית. מחזיק את התפקיד האימהי הקדום שלנו - להיות עקרות בית.
"רופאה שהפגינה יחד איתי נגד הפשיעה סיפרה שהיא התפטרה מבית החולים ועובדת רק במרפאה שלה כי היא רוצה להיות עם הילדים הקטנים שלה בבית. יש הרבה אמהות כאלה, במיוחד אמהות צעירות, שמצמצמות שעות עבודה. מצד אחד הן רוצות להגשים את עצמן ולטפח קריירה, מצד שני האחריות ההורית במציאות הזו של הפשיעה והאלימות היא על כתפיהן, על חשבונן. ואיך אפשר לחנך ילדים בתקופה הזו? פגשתי אמא שסיפרה לי שבשעות הערב, כשיש ירי, הילדים שלה מתקרבים לחלון כדי לנסות לזהות איזה סוג של נשק זה על פי שמיעה. אלה משפחות מלומדות, את מבינה?״
ינואר האחרון. הפגנה בסכנין נגד הפשיעה
(צילום: REUTERS/Ammar Awad)
עו״ד ראויה חנדקלו מעידה שאלה לא תחושות של נשים בודדות אלא מגפה של ממש. ״כאמא בחברה הערבית יש לך את הדאגה כשאת שולחת את הילד לבית הספר ולא יודעת אם יהיה ירי או ריב שאחריו מישהו יחכה לו מחוץ לשער״, היא אומרת. ״היה כבר ירי בגינת שעשועים וגם בחצרות בתי ספר, אז אנחנו מחשבות לאן כדאי לצאת, רוצות שהילדים יהיו כל הזמן לידנו. זה לא הגיוני כי זה סוג של מעצר״.
ואכן, המצב הזה קיבל במחקרים סוציולוגיים וקרימינולוגיים בעולם את השם ״עוצר מרצון״ - מצב שבו נשים מסתגרות בבתיהן ומגבילות את תנועתן במרחב הציבורי, לא בשל צו ממשלתי או חוקי אלא כתוצאה מחשש עמוק ואמיתי לחייהן. עוצר מרצון התקיים, למשל, בניו-יורק רוויית הפשיעה של שנות ה-70 וה-80, בסיציליה מוכת המאפיה באותן השנים ובפאבלות בריו דה-ז׳נרו שנשלטות על ידי קרטלי סמים חמושים. בכל אותם מקומות ותקופות המחקרים העידו על תוצאות דומות: פגיעה בהשכלה וביכולת של נשים להתקדם ולהתפתח, עלייה חדה בשיעורי העוני בקרב נשים, הגברת האלימות המגדרית בבתים והנצחת השליטה של ארגוני הפשע בחיי הקהילה.
״בתקופה של רציחות ואירועי ירי בעראבה בסכנין יש אמהות שלא מגיעות לטיפת חלב כי הן מפחדות לצאת מהבית״, מתארת נג׳אר, ״אמהות לא שולחות ילדים לחוגים״.
וזה במקרה ה"טוב", שבו הכדור לא פגע בך באופן ישיר.
״נכון. אני פוגשת אמהות שאיבדו את היקרים שלהן. האחיינית שלי איבדה את הבן שלה לפני פחות משנה ועד עכשיו לא יודעים מה קרה שם. אלה אמהות שלובשות שחור כל הזמן. הן מסתגרות, לא משתתפות בפעילויות, לא מאמינות לנבחרי הציבור, לא מחלימות. מה יכול לפצות אותן על האובדן?״
גם קורבן וגם אשמות
חנדקלו, מנכ״לית אילאף - המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית, ובעברה מנהלת מטה החירום למאבק בפשיעה והאלימות מטעם ועד ראשי הרשויות הערביות, יודעת שהבעיה הזו היא לא עוד משבר נקודתי, אלא מציאות שמחריבה את השינויים שעשו נשים בחברה הערבית. ״המציאות המדממת הזו זרקה אותנו 30 שנה אחורה. באופן כללי יש הידרדרות של מעמד הנשים בישראל, אבל בחברה הערבית היא כפולה. שגרת החירום הזו לא מאפשרת לנו לשאול בכלל איפה הנשים הערביות״.
ואם שואלים, מה התשובה?
״שאנחנו עושות שיקולי קריירה שנובעים מהצורך לגונן על החיים שלנו ושל הילדים. העובדה שמאיימים על בכירים ברשויות המקומיות, על עובדי שלטון מקומי, על עובדות סוציאליות מהווה חסם בפני נשים. את יודעת כמה ירו על מנהלות מחלקת רווחה או מהנדסות רשות מקומית? יש כאן מחשבה הישרדותית, מחשבה על הילדים שלך. שאלת איזון בין קריירה למשפחה היא תמיד על השולחן, אבל בצל הפשיעה יש לה משמעויות אחרות.
"אגב, הרבה פעמים מאשימים את הנשים - אומרים ׳מאז שהן יצאו לשוק העבודה החינוך בבית הידרדר וככה התחילה הפשיעה׳. אז אנחנו גם קורבן וגם אשמות. לא היינו בעמדת קבלת ההחלטות, וכשיש משבר שהוא בכלל מערכתי ונובע ממדיניות אנחנו אשמות שאנחנו דואגות להשכלה ולהגשמה העצמית שלנו״.
חנדקלו נחשפת על בסיס יומי למציאות בלתי נתפסת של נשים שבן זוגן נרצח. ״זו אישה שצריכה להתמודד עם אובדן פתאומי מבלי שהיא יודעת אם היא עצמה בסכנה, ועכשיו צריכה לקבל החלטות בלתי אפשריות״.
למשל?
״למשל מישהי שבן זוגה נרצח והדבר הראשון שהיא עשתה זה להטיס את הילדים לחו״ל כדי להבין אם הם בסכנה או לא. זה לפרק משפחה, זה לחיות תחת איומים. ויש גם סטיגמה חברתית - גם אם היית נשואה לאיש קדוש והוא נרצח התיקים לא מפוענחים אז אין לך הסבר לאנשים. אני רואה את זה כל הזמן: באים אליה לשבעה ואחרי זה ישר מתנתקים כדי לא להסתבך. במקביל את צריכה לגדל את הילדים, לתת להם תשובות, לטפל בטראומה. זה עול שנשים צריכות להחזיק״.
וזה לא נגמר כאן. ״יש גם שימוש בגוף של נשים כנשק״, חושפת חנדקלו. ״מישהו אמור לשלם הלוואה לשוק השחור והוא מתעכב - אונסים את אשתו כדי להכאיב לו. או שנשים נאלצות לקחת הלוואות ואז העירבון זה לא רק הצ׳קים, אלא גם תמונות עירום, ומדובר במקרים שפגשתי יותר מפעם אחת. אם היא מתעכבת בתשלום מאיימים עליה שיפרסמו את התמונות. זו המציאות של נשים רבות״.
המציאות הזו פגשה אותך באופן אישי? בכל זאת את אישה שנמצאת בחזית המאבק.
״כן. בלי קשר לעבודה שלי, בן דוד שלי נרצח לפני שלוש שנים ולא תפסו את הרוצח. אני לא קיבלתי איום ישיר, אבל אני כל הזמן בחשיבה וזהירות. זה להיות כמו אשת ביטחון שכל הזמן סורקת מקומות, שמה לב לחשבונות פייק שמוסיפים אותי, לילדים שלי אין את אותו שם המשפחה שלי וזה מרגיע אותי. אח שלי הוא ראש רשות, ובתחילת הקדנציה שלו היה איום. זה לחיות בחרדות כל הזמן, אבל יותר מפחיד לא לעשות כלום״.
את מתארת מצב בלתי נסבל.
״כן, והתוצאה היא חברה ברגרסיה. זה מחזיר נשים למודלים ישנים, ויש לזה השפעות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. מה יכול להיות יותר גרוע מזה באקו-סיסטם של חברה? מחשבות על העתיד הופכות לבלתי אפשריות וזה יוצר ניכור מהחברה ומהמדינה. גם ככה אנחנו מיעוט בדיכוי ואפליה וזה דיכוי נוסף. מעבר לכך, מעמד הביניים ומעלה יעזוב, שזו כבר תנועה שאנחנו רואים, ויישארו כאן אלה שאין להם את הפריבילגיה לצאת, אז ייווצרו ׳סלאמס׳ בתוך המדינה. זה להרוס את מעמד הביניים בחברה הערבית שלקח לנו המון שנים לבנות״.
כמו משפחות החטופים
מה עושה הממשלה בנידון? בארבע השנים החולפות המשרד לביטחון לאומי הקפיא חלקים מתכנית החומש 549 למאבק בפשיעה ואלימות ורוקן אותה מתוכנה. דה פקטו, בתקופת הממשלה הנוכחית הפשיעה והאלימות אינן בסדר העדיפויות שלה - לא בהחלטות ולא בתקציבים. ומה עושה ההנהגה הערבית בנושא? הנשים שהתראיינו כאן מודות פה אחד: לא מספיק. ״מה יעשו כשראשי רשויות נרצחים וכשהם בעצמם מאויימים? איזו קבלת החלטות הגונה יש לאדם שמאוים?״ תוהה חנדקלו.
איפה החברה הערבית לוקחת אחריות?
״החברה הערבית אינה עומדת מנגד מול הפשיעה והאלימות. בשנים האחרונות עשינו הפגנות, שביתות, צעדות, יוזמות קהילתיות והתארגנויות אזרחיות רבות. ההפגנות בסכנין ולאחר מכן בתל-אביב היו רגעים משמעותיים שהמחישו את הכאב, הזעקה והדרישה לביטחון אישי. עם זאת, חשוב להבין את גודל האתגר. היכולת לייצר מחאה ציבורית רחבה ומתמשכת נפגעת כאשר אנשים חיים תחת פחד יומיומי. הפחד הוא כפול - גם מארגוני הפשיעה ולעיתים גם ממפגש עם המשטרה. בשנים האחרונות, וביתר שאת בצל המלחמה, נוספו שכבות נוספות של שחיקה ותסכול. המצב הזה חושף גם את חולשתה של החברה האזרחית. למרות שיש ארגונים ופעילים מסורים, עדיין מדובר בשדה מצומצם ביחס לגודל המשבר".
אז מה עושים?
״שמעי, החברה הערבית לא יכולה לטפל בזה לבד, גם לא הממשלה לבדה. הממשלה חייבת למגר את הפשיעה המאורגנת והחברה האזרחית כולה צריכה לעבוד כי יש כאן דור שגדל ולומד שזו המציאות, שככה חיים. אני מאמינה מאוד בתפקיד של החברה האזרחית. ב-7 באוקטובר החברה האזרחית היא זו שהחזיקה את המדינה. זו הציפייה והשאיפה שלי - שנהיה חברה אזרחית חזקה עם ארגונים חזקים. מתוך המציאות הזו קם אילאף. העובדה שהארגון הוקם ברובו על ידי נשים היא אמירה ברורה: אנחנו מסרבות להיכנע לפחד, לייאוש או לנורמליזציה של האלימות".
לא כולן אופטימיות. ״אני איבדתי אמון בחברי מועצה, בראשי ערים, בחברי כנסת וגם במשטרה, כי אני לא רואה שהיא עושה משהו״, אומרת עו״ד אבו לבן. ״אם יש בי קצת תקווה ואמון זה באמת בחברה האזרחית, שתצא ותסגור כבישים ותתחיל לדבר. כמו שמשפחות החטופים לא שתקו, כך גם אנחנו צריכים להשפיע על המדינה״.
