קטע אחד מהנאום היחיד שנישא בהפגנה של חסידי גור בשבוע שעבר זיקק את מהות המשבר בין האוכלוסייה החרדית לשאר החברה הישראלית. היה זה כשהרב משה חיים דנדרוביץ, ראש ישיבה מוכר בחסידות, סיפר על אחד מגדולי ישראל שנעצר תחת השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות: "בתקופות החשוכות של המשטרים הקומוניסטיים, בימי לנין וסטלין, היו לוקחים יהודים שישבו ולמדו תורה לבתי הכלא. מסופר על אחד הרבנים שנדרש למסור לשלטונות רשימה של כל מי שפעל עימו להפצת תורה. כשהשיב שלא יסגיר איש, איים עליו מפקד הכלא ברובה ואמר לו: 'כבר היו כאן חכמים ממך שנכנעו'. הרב השיב לו: 'אתה יודע מי מפחד מהרובה שלך? מי שיש לו עולם אחד. לנו יש שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, ולכן איננו מפחדים'. גם היום אנחנו מחזקים את מי שנכנסו לכלא בשל עמידתם על עקרונותיהם, ועומדים לצידם בכל כוחנו".
הבחירה בפרק אפל באמת בהיסטוריה של רדיפת היהודים אינה סתמית ובעיני הדובר גם לא מוגזמת: זוהי תמצית הנרטיב החרדי בימים אלה, והוא מוטמע חזק כל כך עד שאי-אפשר למצוא מקום לשיח אמיתי ונוקב על המחסור בחיילים, העומס על המשרתים והקושי של בנות הזוג והילדים במהלך סבבי מילואים ארוכים. בעוד שהשיח שקורא להרחיב את מעגל המתגייסים מתמקד בכל אלה, ובצדק מבחינתם, בציבור החרדי השיח הוא אחר לגמרי. זהו פער כמעט בלתי ניתן לגישור בין שפות שונות, ובכל צד יש רבים ורבות שמתקשים להבין זאת.
חסימה בצומת בני ציון
(צילום: שאול גולן)
הנרטיב הנ"ל נבנה במשך עשרות שנים ומיליוני חרדים חונכו על ברכיו. במרכזו סיפורים היסטוריים על שליט אכזר שביקש להשמיד את עולם התורה באמצעות צווים ותקנות: מנבוכדנצר מלך בבל דרך אנטיוכוס ואדריאנוס ועד לצוררים מודרניים מתקופת האינקוויזיציה, הפוגרומים וכמובן השואה. מנגד, הנרטיב הציוני שבשמו מאות אלפי חיילים מוכנים להקריב את חייהם, הוא שמירה על מדינת ישראל על מנת שאותם פרקים עגומים בהיסטוריה יישארו שם ולא יחזרו על עצמם. לא רק שהחרדים רואים זאת אחרת, אלא שמציאת איום חדש על עולם התורה היא חלק ממקור הכוח של הקהילה החרדית.
לכן הגישה בציבור החרדי היא שגם אם חיים במדינת ישראל, זאת שמתקצבת ישיבות, כוללים, רבנות ראשית ומקומית, בתי דין רבניים ועוד יוזמות להפצת היהדות האורתודוקסית, עדיין צריך להישמר מפניה. גם לפני קום המדינה החרדים בארץ התפצלו בשאלה כיצד להתייחס לזהות הלאומית המתגבשת, אבל שרר קונצנזוס כלפי התנועה הציונית ואסטרטגיה של הסתגרות מאחורי חומות. לכן כל ניסיון להתמודד עם האוטונומיה החרדית גם מחוץ לסוגיית הצבא – בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בשוק העבודה ובהסדרת המרחב הציבורי – התקבל בקרירות ובחשדנות, וזה במקרה הטוב.
האוכלוסייה החרדית תהיה כאן לנצח לצד המסורתיים, הדתיים והחילונים. את הפתרונות היצירתיים, המורכבים וארוכי הטווח יצטרך המוח היהודי לספק
במובן הזה, משבר הגיוס ובתוכו מעצרי העריקים הם בשורה של ממש, כפי שהשתקף בנאום של הרב דנדרוביץ: שלילת החירות, גם לשעתיים, של מי שנתפסים כ"לומדי תורה", יוצקת את התוכן ההיסטורי של ה"רדיפה" לאירוע שמתרחש כאן ועכשיו. גם הרטוריקה חווה קאמבק: "וכל קרני רשעים אגדע", קראו בחסידות דאראג בהודעה הקולית שנשלחה לחסידים לקראת ההפגנה; "רדיפת לומדי תורה", אמרו בחסידות ויז'ניץ; "רוצים לקרוע את התורה", אמרו בבית האדמו"ר מלעלוב.
גם אם נציגי פלגים כאלה ואחרים מגיעים לטלוויזיה וחוטפים, זה לא אומר שההסברים, הנימוקים, הקריאות והתחינות מהצד השני חודרות את החומות החרדיות. כמעט כל מי שמגיע לאחת ההפגנות ואפילו אם הוא עוקב מרחוק בהזדהות משוכנע שהצבא הוא מקום חילוני ולא מותאם שעומד לחנך אותו מחדש. הדעה הרווחת היא שלא חסרים חיילים והכל הוא קמפיין פוליטי כדי לפגוע בחרדים. גם כשמשתכנעים שיש בעיה, נשמעת התגובה הניצחת: "ומה עם הערבים?"
שילה פרידצילום: טל שחר לכן יש להכיר באמת המצערת: הבעיה הרבה יותר עמוקה ממשבר הגיוס והפתרון שלה לא יגיע מהבטחות בחירות פופוליסטיות. בישראל ישנה אוכלוסייה חרדית שהולכת וגדלה, והיא תהיה כאן לנצח לצד המסורתיים, הדתיים והחילונים. אף אחד לא הולך לשום מקום. צעדי האכיפה הם מתבקשים, בטח כשדרושה (ביטחונית ומוסרית) חלוקה הוגנת יותר של הנטל, הם מוצדקים ונחוצים כדי לשמר מדינת חוק שיש בקצה שלה תגמול על אי-עמידה בחוק וציות לו. אבל אווירת המלחמה לא תביא את הצעירים החרדים שרוצים להשתלב ועשויים להכריע את גורל המקום, ככל שהציבור החרדי ילך ויגדל. אסור להתכחש למצוקה של הציבור המשרת, אבל קריעת החבל לא תמלא את הגבול בחיילים. את הפתרונות היצירתיים, המורכבים וארוכי הטווח יצטרך המוח היהודי לספק. לא עבור הציבור החרדי, אלא לטובת מדינת ישראל.
