אחת התגובות הבולטות למתקפות פתע שחוללו טראומות קולקטיביות היא הקמת מיזמי ענק על ידי הצד שהותקף, הנתפסים כמענה יעיל לאיום שנחשף וכערבות לכך שכישלון העבר לא יחזור על עצמו. לרוב מדובר בהיערכות לאתגרי המלחמה הקודמת, בעוד האויב כבר מתכונן למערכה מסוג אחר. קו מז'ינו שבנו הצרפתים בין שתי מלחמות העולם נועד לבלום את הפלישות הגרמניות שקודמו דרך הגבול בין שתי המדינות, אך התגלה כחסר תועלת כשגרמניה פתחה את מתקפת 1940 באיגוף משטח בלגיה. גם המכשול שהוקם בגבול הרצועה לאחר מבצע "צוק איתן" (2014) אמנם בלם ב-7 באוקטובר חדירות לשטח ישראל באמצעות מנהרות, אבל קרס נוכח פשיטה קרקעית רחבה.
תפיסת שטח הפכה מאז 7 באוקטובר לנדבך יסוד במדיניות הביטחון של ישראל, והיא מיושמת בלבנון, בעזה ובסוריה. הדבר מוצג כלקח מרכזי ממחדל 7 באוקטובר שנועד להבטיח הגנה על יישובים הסמוכים לקווי הגבול ולהרחיק את האויב מהם, ויש גם מי שמוסיפים "תובנה" ולפיה "ערבי מבין רק כשלוקחים לו שטח", כלומר שדימוי ההרתעה של ישראל מתחזק. אותה תובנה נחרצת מוצגת על ידי נתניהו וכ"ץ שמכריזים ללא הרף כי ישראל לא תיסוג מהשטחים שתפסה.
מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו
( צילום: איתמר אייכנר)
ואולם, הפעלת חשיבה ביקורתית וזיכרון מעלה כי מחדל 7 באוקטובר לא נבע ביסודו מכך שהאויב פעל סמוך לגבול, אלא משום שבישראל רווחו יוהרה וזחיחות, לצד זלזול באויב וחוסר הבנה קיצוני של הגיונו, ופותחה קונספציה בדבר היכולת לשנות את התנהגותו באמצעות מחוות כלכליות. במצב כזה גם אם הגבול היה היכן שהוא נמצא היום, הייתה מתממשת מתקפת פתע קשה נגד ישראל.
אין ספק כי עדיף שהאויב יהיה מרוחק מיישובי הגבול בצפון ובדרום ולא יפתח תשתיות מאיימות על הגבול. עם זאת, הכרחי להעלות שאלות נוקבות: לכמה זמן מיועדת הישיבה בשטחים שנתפסו בשלוש החזיתות? האם חוץ מלהחזיק שטח (או לממש "כרסום זוחל" כפי שמתגאים בישראל בהקשר לעזה) יש גם תוכנית אסטרטגית? ואיך נפעל נוכח לחץ חיצוני גובר לנסיגה, כפי שכבר החל בהקשר ללבנון. בנוסף, נדרש להבין שהמשך תפיסת שטח בולם נורמליזציה עם מדינות ערב, שמבועתות כבר עתה ממה שהן תופסות כ"מזימת התפשטות טריטוריאלית על חשבונן".
מומלץ שהחזקת השטחים תנוטרל מסממנים אידיאולוגיים, ובראשם החזון המגזרי שמזוהה עם זרם הציונות הדתית שנציגיו בממשלה ובכנסת מכריזים שצריך לכלול גם סיפוח, גירוש, והקמת יישובים
בין לבין, מומלץ שהחזקת השטחים תנוטרל מסממנים אידיאולוגיים, ובראשם החזון המגזרי שמזוהה עם זרם הציונות הדתית שנציגיו בממשלה ובכנסת מכריזים שצריך לכלול גם סיפוח, גירוש, והקמת יישובים. חיזוק הדימוי ולפיו תפיסת שטח בשלוש הזירות, לצד מאמץ ההתיישבות האינטנסיבי באיו"ש, נובעים ממניעים אמוניים שאינם נחלת כל הציבור ומוסווים בצידוק אסטרטגי לכאורה ("היכן שיש התיישבות אין טרור"), יחריף פולמוס פנימי לגבי תכלית המערכה.
החזקת השטחים מוצגת בימים אלה כ"סלע קיומנו" התורן, כאשר הנפנוף בנושא נראה כניסיון של ההנהגה להוכיח הישגים בתקופה של שפל אסטרטגי: נוכח ההסכם עם איראן המאיים על האינטרסים של ישראל, הגבלת מרחב הפעולה הישראלי בלבנון וערפל לגבי ההסדרה בזירה זו, ומתח גובר בין נתניהו לטראמפ. כל אלה מחדדים את השאלות האם מערכת "שאגת הארי" הייתה כדאית, מזיקה יותר מאשר מועילה, ובכלל, האם הורעו התנאים שהתקיימו עד העימות הזה.
ואכן, זה כשבוע נתונה ישראל בתהליך כואב של נחיתה לקרקע המציאות וחזרה לפרופורציות שאבדו מאז החלה מערכת "שאגת הארי" שלוו בפנטזיות לגבי מיטוט המשטר האיראני, הכחדת אויבים ועיצוב מחדש של המזרח התיכון, כשברקע צצו "הרהורים" לגבי שרטוט מחדש של גבולות סייקס-פיקו, תוך קבלת גיבוי אמריקאי מלא להנדוס מחדש של הארכיטקטורה האזורית.
ההסכם עם איראן החל את ההתפכחות, וזה עם לבנון שלשום העמיק אותה. האחרון מסתמן כ"סולם" לפינוי אפשרי של ישראל מדרום לבנון ומהווה הרע במיעוטו שעדיף על המשך מלחמה וכיבוש שטח ללא תוכנית סדורה. עם זאת, יש לשמור על גישה מפוכחת: ממשלת לבנון עדיין חלשה וחיזבאללה שלא מקבל את ההסכם רב-עוצמה ולא צפוי להתפוגג. האינטרס המרכזי של ישראל אינו האחיזה בשטח אלא שימור חופש פעולה נגד איומים עתידיים, דוגמת מאמצי התעצמות של חיזבאללה והתבססות מחדש של איראן בלבנון. לצורך כך מתחייב שימור יחסים תקינים עם טראמפ למרות המתח הנוכחי, תוך הוכחה שישראל יודעת לנהל עשייה מדיני ולא מוגבלת רק בזו הצבאית.
יתרה מכך, מומלץ להתחיל לחשוב על חלופות לנוכחות נטולת הגדרות הזמנים והתכלית בשלוש החזיתות: החל מפריסת כוחות זרים או מקומיים, פיקוח אמריקאי, המשך שליטה בנקודות מפתח אסטרטגיות (בעיקר ציר "פילדלפי"), וחשוב מכל - הבטחת חופש פעולה נגד כל איום מתהווה בעומק, קל וחומר במרחב הגבול, תוך הפגנת יוזמה והתקפיות (עקרון "המניעה"), לצד דריכות מתמשכת מול אויב שבשום זירה לא "חוסל", והימנעות ממדיניות הכלה והסדרה שרווחו עד לפני שלוש שנים. במילים אחרות - לממש את לקחי מחדל 7 באוקטובר והקונספציה שעליו נשען, שלהם אחראי מי שמבקש כיום לעצב את המציאות מבלי שאי פעם הודה בכשליו או תיחקר אותם.
הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
