הירידה העקבית של נפתלי בנט בסקרים ממלאת שעות של דיונים בשאלה אחת: למה בנט קורס. אלא שזוהי נקודת מוצא שגויה, שמלמדת על עיוורון פוליטי שמאפיין גם את המועמד: בנט לא "קורס" משום אף פעם לא היה מועמד בשם "בנט".
נפתלי בנט
(צילום: דנה קופל)
תשאלו, אם כן, מי האיש שבכל זאת נסק לאורך זמן ונראה כבעל הסיכויים הטובים ביותר להחליף את ראש הממשלה? התשובה היא לא "בנט" אלא "מישהו שיכול לנצח את נתניהו". למעשה, מדובר במועמד הוותיק ביותר בפוליטיקה הישראלית (מאז 2009) וגם לוזר כמעט נצחי: נדרש מהלך מפוקפק, שבו הדירקטוריון העניק לאחד החברים את הבכורה ללא גרעין שליטה, כדי לממש את היעד וגם זה לזמן קצר.
אם כך, מדוע "בנט" מתקשה להחזיק בעמדת "מישהו שיכול לנצח את נתניהו"? כי הייתה לו נדוניה אחת: להעביר בוחרים מצד לצד. והנה, רגע לפני החופה, התברר שהכלה לא מסוגלת לספק את הסחורה. לא בגלל טעות כזאת או אחרת, אלא כי הסחורה אף פעם לא הייתה קיימת: נראה שמאוכזבי הקואליציה ("ימין ממלכתי ורך") לא באמת נלהבים להחליפה (למרות כ-200,000 תחזיות בסגנון מאז 7 באוקטובר), בטח לא אם זה אומר להסתכן בקואליציה עם מפלגה ערבית, שזה עיקרון שחשוב להם פי כמה מכל תוכנית שבנט מתיימר להציע. הכלה, מה לעשות, איבדה את היכולת לשכנע את החתן שלא תבגוד שוב. לכן גם הבלטת הימניות של בנט חסרת משמעות, בוודאי מהרגע שחבר ליאיר לפיד.
אם כבר, להיפך: מבחינת אותם מאוכזבי הקואליציה, חולשתו המיתולוגית של בנט בקלפיות היא הזדמנות פז לכפות עליו וגם על אביגדור ליברמן הצטרפות לממשלת הימין המועדפת עליהם, בראשות נתניהו, שלא נמאס (וגם בזה בניגוד לאותן 200,000 נבואות) למרות תבוסה צבאית (ב-7 באוקטובר) ומדינית (מול איראן). במקרה הכי גרוע, שבו איכשהו ובניגוד לכל הנתונים עד כה, הגוש הנגדי מקים ממשלה, הם לפחות לא הצביעו לקואליציה שנתפסת בעיניהם כ"שמאלנית" (הו, ההומור). במקרה הטוב יזכו לראות את לפיד שוב נשאר בחוץ בזמן שאחיו מתחפש לבני גנץ ב"ממשלת החירום". גם ניצחון וגם בידור.
ההבנה הריאלית, ששום ליכודניקים וגם מהציונות הדתית לא יבואו, גורמת לשוק להבין שהספקולציה "בנט" נתקלה בקיר, ויש למצוא ספקולציה אחרת עם טיקט שונה: אם בנט זה "ימין", איזנקוט יכול להיות "אב שכול" ו"מזרחי". הטרגדיה, לפחות עבור אלה שמאמינים שנתניהו מחולל נזק עצום וכמובן אחראי למחדל, היא שגם אלה לא החומרים שמעבירים קולות. בקהלים הללו יותר חשוב שאיזנקוט לא נתפס מלכתחילה (וזה כשהמכונה בקושי התחילה לטפל בו) כמי שימלא אחר שלושה סעיפים שחשיבותם לא השתנתה (ואף גברה) בעקבות המלחמה: הגנה על "הזהות היהודית" במלחמת התרבות (וזה כולל את סוגיית החרדים), הפניית עורף לכל יוזמה מדינית מול הפלסטינים והמשך החרם על הערבים. בלי זה, איזנקוט אולי יזכה בתואר "מישהו שיכול לנצח את נתניהו", אבל ייאלץ להסתדר בלי המצביעים שבאמת יכולים להביא אותו לשם.
