לפני חצי שנה פגשתי את עמית סוסנה ברום רכס אנאפורנה שבנפאל. סביבה קפואה שבה נרקמו קשרי ידידות חמים. עכשיו אני יושב איתה בהרצליה. קיץ ישראלי לוהט. הקרח היחיד צף בכוס הקולה. יש לנו סיבה טובה להשיק כוסות. הוצאנו השבוע ספר בכוחות משותפים. במהלך הכתיבה נפגשנו פעמים רבות, ועדיין יש כמה שאלות שטרם נשאלו. שני חובבי חיות כרוניים יושבים בצוותא לסגור זנבות.
תגידי, היה שווה להיחטף ולחזור אחרי חודשיים סלב?
עמית תוקעת בי מבט של "עוד רגע אני מורידה לך כאפה". "אני כל כך שמחה ששאלת את השאלה המטומטמת הזאת", היא אומרת, "כי זה עולה בכל מיני שיחות סלון לא פעם ולא פעמיים, והגיע הזמן לענות אחת ולתמיד. אז כמו שאתה יודע, ב-6 באוקטובר בערב הייתי בשדרות אצל אמא שלי שהציעה לי להישאר אצלה. אם היית שואל אותי, בסגנון 'דלתות מסתובבות' אם הייתי מעדיפה להישאר אצלה ולחסוך את כל מה שקרה אחר כך, הייתי עונה לך שאני בוחרת לעבור שוב את כל מה שעברתי. אבל לא מהטעם של 'סלביות' אלא בגלל שכל מה שעברתי מאז 7 באוקטובר הפך אותי למי שאני היום. ואני אוהבת את מי שאני היום".
תיעוד מרגעי החטיפה של עמית סוסנה
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א בחוק זכויות יוצרים)
מה הכי קשה בלהיות חטוף?
"הדבר הכי קשה הוא שלילת החופש הבסיסי. זה לא אתה שמחליט מתי לישון, מתי לקום ולאן ללכת. אתה מוחזק ללא בחירה ואין לך שום שליטה על השאלות: 'מתי אני חוזר הביתה?' ו'אם אני בכלל יוצא מפה בחיים'. שנייה לפני היו לי חיים רגילים וחופשיים ופתאום אני קשורה בשלשלאות בחושך. לאסיר בכלא, העונש קצוב – הוא יודע לכמה זמן הוא נכנס. גם אף אחד לא שולל ממנו את החירויות הביולוגיות הבסיסיות והמינימליות: מקלחת, שירותים מזון ושתייה. בשבי הזכויות האלו לא קיימות.
עוד דבר שממש מטריף זה שאת יודעת שהבית במרחק של חמש דקות – ואת מוחזקת בעולם אחר.
"אגב, באותו עניין ממש, אחת המתנות שקיבלתי מ'החוויה' הזאת היא היכולת להעריך את הדברים הכי בסיסיים שנהוג לקחת כמובן מאליו. אני מבינה כמה אנחנו בני מזל שיש לנו את השליטה ואת יכולת הבחירה. בכל פעם שקשה לי, אני נזכרת בזה ושואבת מזה כוחות. זו מתנה שאדם שלא עבר שבי או שינוי דרסטי בחייו, כמו תאונה שהותירה אותו נכה, לא יכול באמת להבין".
אני הוגה לרגע בכל מסכת הייסורים שעברה ובכל הקשיים שהם מנת חלקה בעת הזו. היא נחטפה ב-7 באוקטובר מביתה שבכפר עזה, והוחזקה בשבי חמאס 55 ימים. בתקופת השבי אנשי חמאס פגעו בה והתעללו בה רגשית ופיזית. מאז שחרורה, היא נמצאת במסע שיקום מורכב.
סוסנה זוכה בפרס "נשים אמיצות" של מזכיר המדינה האמריקני
(צילום: REUTERS/Nathan Howard)
אם היית יושבת עם בורא עולם על כוס קפה, מה היית שואלת אותו?
"הייתי שואלת, 'מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה הייתי צריכה לעבור את כל זה?'. בשבי תמיד היינו אומרים פתגם באנגלית, כדי לנסות להבין את כל מה שקורה, In life you get what you can handle, אבל עם כמה עוד קושי אצטרך להתמודד? בא לי שכבר יהיה לי קל. שאני אקום כל בוקר עם חיוך. אני רוצה שההווה יהיה מספיק אופטימי כדי שאוכל לומר בלב שלם: מה שהיה היה, אבל מעכשיו יהיה הרבה טוב יותר".
אם הקב"ה אומר לך "אוקיי אני מקבל, הגזמתי. אני מפצה אותך במשאלה", מה היית מבקשת?
"שייתן לי את הכוח להתמודד עם מה שיגיע עכשיו כמו שהוא עזר לי אז. שיעזור לי להמשיך להיות חזקה גם בחיים שאחרי השבי. שאני תמיד אזכור כמה מזל היה לי שיצאתי משם וכמה אסור לקחת שום דבר בחיים האלה כמובן מאליו, החופש, האוויר, המרחבים. שאצליח לזכור את זה ברגעים שמרגיש לי שאין לי כוח יותר להתמודד".
"בלילה הראשון בקטמנדו חוויתי התקף חרדה שתפס אותי ממש לא מוכנה. החדר שבו הייתי אמורה לישון הזכיר לי את עזה. הצבעים, המקלחת, הריח. אורי קייזר, חבר יקר ואחד ממארגני המסע, שאל אותי אם אני רוצה לעבור חדר ושינסו למצוא לי פתרון. סירבתי. החלטתי להתמודד"
האם את חושבת שבגלל הדברים שעברת, כשאת מסתכלת מסביב את יותר רגישה ויותר מסוגלת לראות סבל נסתר של הזולת?
"אין ספק בכלל. אני סופר רגישה. תמיד הייתי. אבל עכשיו זה לפעמים בלתי נסבל. אני מרגישה שהלב שלי יותר מדי פתוח ולפעמים קשה מדי להכיל. בכל פעם שאני שומעת מישהו מספר על חוויית שבי דומה למה שעברתי אני ממש נשברת. קשה לי. אני מתחילה לבכות. בכי כזה שמגיע עמוק מבפנים. דווקא כשזה סבל של מישהו אחר יותר קל לי להתחבר ולשחרר עצב. זה לא קורה לי כשאני חושבת על מה שאני עברתי. שם אני עדיין מדחיקה".
"הכוחות שלי חוזרים"
השאלות שהטרידו אותי במסע אינן מפסיקות לנקר. כמי שמעולם לא יצא לו להיחטף, אני מנסה לדייק את ההבנה: כמה אירוע כזה עלול לשנות את ליבת הנפש?
נראה לך שיהיה רגע שבו תגידי: "סיימתי להיות חטופה. סיימתי את תהליך השיקום"?
"אני מקווה שיגיע יום שבו השבי יהיה רק פרק בסיפור שלי ולא הכותרת הראשית. ברור שאי-אפשר למחוק חוויה כזאת. הטראומה תמיד תהיה חלק ממני. אבל אני מאמינה שאפשר להגיע למקום שבו היא לא מנהלת אותי. אולי שיקום הוא לא יעד שאמורים להגיע אליו, אלא מעין דרך שלאט-לאט לומדים ללכת בה. אני מרגישה שהזהות שלי חוזרת להיות רחבה יותר מהמילה 'חטופה', וזה מבחינתי ניצחון.
"המסע לנפאל הזכיר לי שאני עדיין מסוגלת להציב לעצמי מטרות ולהתמודד עם קושי. זו הייתה אבן דרך משמעותית, אבל אחת מתוך מסע שעדיין נמשך. ניתנה לי הזדמנות לראות את עצמי לא רק דרך מה שעברתי, אלא גם דרך מה שאני עדיין מסוגלת לעשות. מהבחינה הזו המסע לאנאפורנה היה לא פחות מאבן דרך בשיקום".
סוסנה עם שורדי השבי אביבה וקית' סיגל, עימם הייתה בחלק מהשבי
(צילום: לירי אגמי)
אילו חלקים בחיים שלך, לתחושתך, שוקמו? אילו חלקים עדיין שבריריים וזקוקים להמשך שיקום?
"אני מרגישה שהצלחתי לשקם הרבה מהאמון שלי בעצמי ובאנשים בכלל. חזרתי לחלום להציב לעצמי מטרות ולעשות דברים שממלאים אותי. אני מרגישה שההתחלה של זה הייתה רק עם החזרה של כל החטופים מעזה. עד אז לא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב על דברים כאלה. האשמה הייתה כל כך גדולה שאפילו לא רציתי לחשוב על העתיד, על החיים הרגילים, על כל מה שלא קשור לחטופים. ברגע שהם חזרו, משהו השתחרר. פתאום אני מוצאת את עצמי עושה משהו כיפי בלי רגשות אשמה".
באילו מובנים את מרגישה שהשתנית?
"אולי הדבר הכי בולט הוא השינוי ברמת האנרגיה שלי. רמת האנרגיה ורמת הריכוז פחתו מאוד. אבל זה משתפר. היום אני מצליחה לעשות דברים שלפני שנה היו הרבה יותר קשים, דברים יומיומיים: לראות סרט, לצאת להליכה בפארק, ואפילו לנקות את הבית. במשך תקופה ארוכה כמעט כל האנרגיה שלי הלכה על עצם ההתמודדות. היום יש לי יותר מקום לדברים אחרים. לחברים, למשפחה ולשמחה. אני עדיין צריכה להקשיב לעצמי, ואני עדיין לא תמיד יכולה להתחייב לדברים כמו שהייתי רוצה, אבל אני מרגישה שהכוחות שלי חוזרים בהדרגה.
"באחת הפגישות עם הפסיכולוגית שלי יכולתי לזהות את מגמת השינוי. עד אז רוב השיחות שלנו עסקו במה שעברתי. באותה שיחה פשוט דיברתי איתה על החיים עצמם, על דייט שהיה, על מישהו שעצבן אותי, על דברים שגרתיים שכולם עוברים. היא חייכה ואמרה שהיא שמחה שאלו נושאי השיחה. פתאום הבנתי שהחיים שלי כבר לא סובבים רק סביב הטראומה. נוצר מקום גם לדברים הכי רגילים, וזה בעיניי חלק משמעותי מהשיקום. זה גם מתבטא בכך שאני מדברת פחות על מה שקרה. לא כי הוא חשוב פחות או כואב פחות, אלא כי הוא כבר לא ממלא כל רגע וכל מחשבה.
"אל תבין לא נכון, זה לא שעכשיו הכול דבש. יש בקרים שאני מתעוררת עם תחושה קשה ועצבות שקשה לנחם. אבל אני עובדת על זה ומנסה לקום כל יום ולשאוף לעוד שינוי חיובי כי אני שונאת את התחושה הזאת. וגם בכל מה שקשור לתחושת ביטחון, יש ימים שהגוף והנפש מזכירים לי את מה שעברתי, גם כשאני יודעת שאני בטוחה. למדתי ששיקום הוא לאו דווקא לחזור להיות מי שהייתי לפני, אלא לבנות חיים חדשים, מלאים ומשמעותיים".
סוסנה במפגש עם קמלה האריס
(צילום: AP Photo/Susan Walsh)
כשאת מסתכלת היום על "עמית של סוף 2023", זו שהייתה שם בשבי - האם את מרגישה שהיא דמות אחרת, או שאת מצליחה לראות קו מחבר ברור בינה לבין עמית שיושבת מולי היום?
"אני חושבת שיש קו מאוד ברור שמחבר בינינו. הרבה דברים השתנו בי, אבל הליבה נשארה אותה ליבה. גם היום אני אותה עמית שתמיד אהבה את השקט שלה, שתמיד הייתה רגישה, עקשנית, אופטימית והאמינה באנשים. ברור שהשבי שינה אותי, את הדרך שבה אני מסתכלת על החיים, על אנשים וההבנה מה באמת חשוב בחיים האלה. הוא לימד אותי להעריך דברים שפעם נראו מובנים מאליהם, והוא גם השאיר בי צלקות שתמיד יהיו איתי. אבל אני לא מרגישה שהשבי לקח ממני את מי שאני.
"אני חושבת שאחד הדברים שעזרו לי לשרוד הוא שבאיזשהו מקום לא ויתרתי על עצמי. גם כשהכול מסביב ניסה לשבור אותי, נשארה בי האמונה שאני רק צריכה להחזיק עוד קצת ושבסוף אהיה בסדר, אני אצא משם ואחזור הביתה. בסופו של דבר, השבי שינה את החיים שלי מאוד, אבל לא שינה את מי שאני ואת הערכים שלי, החמלה והאופטימיות. זה כל כך חשוב לי שזה לא הצליח לקחת ממני את כל זה. אפילו לפעמים אני מרגישה שזה חיזק את כל התכונות האלה".
חזרת למציאות שבה המדינה כולה עדיין נמצאת בתוך האירוע, כשהמלחמה נמשכת וחטופים נוספים עדיין שם. איך עוברים תהליך שיקום אישי ואינטימי, כשבחוץ הכול רועש, מדמם וציבורי כל כך?
"כשהייתי בשבי כל הזמן דמיינתי מה יהיה כשאצא משם בחיים. חשבתי שבשנייה שאשתחרר אהיה האדם הכי מאושר ביקום ואשאיר את הטראומה והכאב מאחור. דמיינתי איך אני מיד נוסעת להביא את החתולים שלי מהקיבוץ, חשבתי שאגור בשדרות ושאחזור לעבודה שלי. לא דמיינתי שהעולם שהכרתי לפני כל כך השתנה. לא ידעתי כל מה שקרה כאן בחודשיים שהייתי בשבי.
"בהתחלה, לאחר השחרור, ניסו למנוע ממני לגלות את כל מה שקרה ועדיין יכולתי להרגיש באוויר, לראות בפנים של האנשים את השבר הגדול שעדיין נוכח. הבנתי שהשיקום שלי לא יקרה בתוך שקט. נכנסתי למציאות חדשה שבה אני לא רק מנסה להשתקם, אלא גם הופכת לסוג של אדם ציבורי. האהבה והתמיכה מהאנשים הדהימה אותי. שמעתי מאנשים שלא הכרתי כמה הם התפללו לשלומי. דיברתי מול קהל, התראיינתי, נסעתי בעולם, השמעתי את הקול שלי ואת קולם של מי שלא יכלו להשמיע את שלהם.
"והיה גם הכאב המתמיד על החברים שלי שנשארו בשבי. קשה להסביר את התחושה הזאת: מצד אחד את חופשייה, אבל הלב שלך, הנפש, עדיין שם. בכל פעם שניסיתי לחזור קצת לחיים, ליוותה אותי המחשבה עליהם. יכולתי ממש לחוש מה שהם חשים כשהם שם וזה הרג אותי. הרגשתי מחויבות עמוקה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להזכיר שהם עדיין שם, ושאסור להפסיק להיאבק עבורם.
“מצד אחד את חופשייה, אבל הנפש, עדיין שם”. סוסנה בפתח ביתה בכפר עזה
(צילום: זיו קורן)
"האתגר הגדול היה למצוא איזון בין שני הדברים. מצד אחד לאפשר לעצמי להשתקם, ומצד שני להמשיך באחריות את המאבק הציבורי. זה לא היה קל כי גם כשרציתי לצאת ולדבר ולהיאבק לא תמיד היה לי מספיק כוח לעשות את זה. הסתובבתי כל הזמן בתחושה שאני צריכה לעשות יותר. שאני לא עושה מספיק. אבל באמת שלא הייתי מסוגלת. עם הזמן הצלחתי למצוא את האיזון בין השיקום לבין המאבק הציבורי אבל עד שהם חזרו המתח הזה תמיד ליווה אותי".
"פעם ראשונה לא הייתי 'עמית החטופה'"
עבורי המסע לאנאפורנה היה לא פחות מחוויה מחלקת חיים. אני תוהה אם עמית ואני באותו עמוד. חצי שנה אחרי שהמסע לאנאפורנה הסתיים, מה את מרגישה שהחוויה הזו נתנה לך?
"המון! זו פעם ראשונה אחרי השבי שלא הייתי 'עמית החטופה'. שהייתי אחת מכולם. חלק מקבוצה מדהימה - כל אחד והסיפור שלו. עברנו ביחד קושי שכולנו בחרנו בו. בניגוד לשבי, זה לא היה קושי שנכפה. נכנסתי להרפתקה בעיניים פקוחות. במיוחד בגלל שאני סובלת מכאבים בברכיים ובכפות הרגליים היה לי ברור שזה יהיה קשה. גם מנטלית זה לא היה קל - אבל זה בדיוק מה שהעניק את תחושת המסוגלות".
ובמסע, היו רגעים של שבירה?
"בטח. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה לעזאזל בחרתי לעשות את זה לעצמי. מה היה לי רע בחיים הנוחים שלי בבית עם המקלחת החמה ועם נטפליקס. אמרתי לעצמי: 'מה? לא סבלתי מספיק?', אבל בסוף אנשים מדהימים שליוו אותי, הנופים ותחושת הסיפוק היו יותר חזקים מהמים הקפואים במקלחת".
ספרי על רגע קשה במיוחד.
"בלילה הראשון בקטמנדו חוויתי התקף חרדה שתפס אותי ממש לא מוכנה. החדר שבו הייתי אמורה לישון הזכיר לי את עזה. הצבעים, המקלחת, הריח. פתאום נזרקתי חזרה לשבי. אורי קייזר, חבר יקר ואחד ממארגני המסע, שאל אותי אם אני רוצה לעבור חדר ושינסו למצוא לי פתרון. סירבתי. החלטתי להתמודד. כאשר חזרתי לחדר כעבור כמה שעות הרגשתי הרבה יותר בנוח.
"תראה, את מה שאני אומרת לך צריך להבין בהקשר רחב יותר. בתור חטופה שחזרה, תמיד מאוד התחשבו בי בכל מקום. כאשר משהו גרם לי להרגיש לא בנוח מיד הוא הופסק. ופתאום אני מוצאת את עצמי חלק מקבוצה ויש לוחות זמנים שחייבים לעמוד בהם. פתאום ברור לי שההתחשבות הרבה יותר מצומצמת. בהתחלה זה היה קשה. בפרט שאני כל כך רחוקה מהבית. הרגשתי לכודה. אבל בשורה התחתונה הצלחתי, עמדתי בזמנים והייתי כמו כולם".
“נכנסתי להרפתקה בעיניים פקוחות". סוסנה (משמאל) ושיר אייזן בנפאל
בגלל שהמשלחת מנתה יותר מ-100 אנשים, אני תוהה אם היא ואני התחברנו לאותן נפשות. ספרי על אנשים שהכרת במסע, כאלה שנגעו לך בלב.
"הכרתי הרבה. אפילו אותך, אשר! על אף שהתחלנו ברגל שמאל בגלל חוסר הטקט הפתולוגי שלך. לקח לי טיפה זמן, אבל בסוף הבנתי שאתה פחות דפוק ממה שחשדתי, ובזכות המסע הספר שלנו יצא לעולם. אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה כלשהי. גם את אבידע בכר (שאיבד את בנו כרמל ואשתו דנה בטבח בקיבוץ בארי) הכרתי במסע. האמת היא שאחת הסיבות שממש דירבנו אותי לצאת הייתה ששמעתי שגם הוא יוצא. ראיתי הרבה ראיונות איתו שממש עוררו אצלי הזדהות. ישר ראיתי כמה שהוא איש מיוחד וחזק, וכמה קשה מה שהוא עבר.
"יש את שיר, שחר וליטל המקסימות שאני כל כך שמחה שהכרתי. הן צוותו להיות המלוות שלי במסע - נשמות טובות וחברות לחיים. וכמובן אורי קייזר היקר שהזמין אותי לצאת למסע - אני לנצח אודה לו על כך. חבר אמת".
איזה חלק מהמסע לא תשכחי לעולם?
"את החלק הכי קשה, שהיה גם הכי מרגש. אני מדברת על היום המטורף שבו הלכנו קרוב ל-15 קילומטרים בשלג עד הברכיים כשבחוץ משתוללת סופה. היה קפוא ונרטבתי עד העצמות. למרות הקושי, הייתי נחושה להמשיך עם הקבוצה שהחליטה לסיים את מלוא המסלול ולרדת עד לכפר התחתון, שמרוב שהמוח שלי קפא אני לא זוכרת מה שם הכפר.
"כשהגענו מותשים ורטובים לחלוטין לכפר במורד ההר, ממש עם אור אחרון, גילינו שלא נותרו מקומות לינה. כל הגסט-האוסים מלאים. ישבנו באחת המסעדות להתחמם ליד האח ופשוט נשברתי. הרגליים כאבו מאוד וחשבתי שלא יהיה לי מקום לישון. ואז אנשים מהקבוצה התחילו להתגייס. יוני הנסיך התחיל לרוץ בין כל הגסט-האוסים לחפש לנו חדרים. הוא היה נחוש ואמר שלא ינוח עד שלכולם יהיו חדרים ולעצמו ידאג אחרון. טל ונעם עזרו לי להתחמם, הזמינו אוכל, ניחמו אותי וטיפלו בי באהבה.
"אני שונאת להראות חולשה ולקבל עזרה, אבל ברגע הזה פשוט שחררתי ונתתי להם להיות שם בשבילי. זה היה מדהים. אחר כך ניגש אליי בחור ישראלי שלא הכרתי ושזיהה אותי, שם באמצע ההרים בנפאל, באמצע שום מקום, ואמר לי שהוא נמצא פה עם קבוצת חברים ושהם רוצים לעזור, שהם הזמינו לעצמם מספר חדרים ורוצים לתת לי את אחד מהם. כשהגעתי לחדר המתין לי על המיטה פתק מרגש ומלא שוקולדים. רגע לפני הלכתי רטובה בתוך סופה מטורללת ועכשיו אני מוקפת בכל כך הרבה תמיכה. זה צד מדהים בעם שלנו שחבל שלא נותנים לו יותר במה. זה באמת מה שנותן תקווה בזמן שהכול סביב שברירי ומפחיד".
ואיך היה לחזור?
"באופן מוזר, דווקא החזרה ארצה הייתה החלק היותר קשה. אתה חוזר למיטה החמה, למקלחת ולסדרות שפנטזת עליהן ופתאום: נפילת מתח. אתה מתגעגע לקבוצה, לאנשים, להליכה. לופתת אותך ריקנות, אחרי שכבר חשבתי שאני חוזרת חזקה. אבל גם את זה עברתי. אני מרגישה שכל מסע, כל דרך, כל דבר שאני עושה היום, כמו לטוס לדבר עם קהילות בחו"ל, יש את הצד שממלא אותך, נותן לך משמעות, אבל תמיד אחרי זה יש מעין ירידת מתח, דיכאון כזה. אני מרגישה שלאט-לאט אני מצליחה לווסת יותר את התנודתיות ומצליחה לתת לחלק הטוב יותר מקום כך שהחלק הקשה יותר הולך ומתקצר".
להיות פשוט עמית
מתוך החיבור בין עמית לביני - שני אנשים שאוהבים טבע, טיולים וחיות - נולד הספר "החברה החטופה שלי" (הוצאת "ידיעות ספרים"), על הטיפוס מעומק המנהרות ועד לפסגת ההר.
איזו תחושה הייתה לך כאשר אחזת לראשונה בספר שמספר את סיפורך?
"כשהחזקתי את הספר בפעם הראשונה, הרגשתי שהוא מסכם יותר מאשר את תהליך הכתיבה. התהליך עצמו לא תמיד היה פשוט. לפעמים אפילו מפחיד. אבל כשפתחתי את הספר וראיתי את כל הפרטים הקטנים: משיר הפתיחה ועד לאחרית הדבר, פתאום הכול התחבר. הרגשתי שזה מסמך היסטורי. מה שריגש אותי במיוחד היה שאחרית הדבר נכתבה לאחר שאחרון החטופים הושב. הייתה בזה עבורי תחושה מאוד חזקה של סגירת מעגל. כאילו המציאות עצמה איפשרה לסיים את הספר בנקודת הזמן הנכונה. כשהחזקתי את הספר בפעם הראשונה, לא ראיתי רק את הסיפור של השבי. ראיתי את הדרך שעשיתי מאז כדי לחזור להיות פשוט עמית".
“המציאות איפשרה לסיים את הספר בנקודת הזמן הנכונה". סוסנה וקרביץ בשבוע הספר
היו חששות בזמן שהספר נכתב?
"היו חששות. קודם כל, זה לא היה ספר שכתבתי בעצמי. היה לי מאוד חשוב שאם כבר מישהו מספר את הסיפור שלי, שיעשה את זה בצורה שתהיה נאמנה לי, לעובדות, לרגשות, לקול שלי ולמי שאני באמת. אני חושבת שהיה בי סוג של הימנעות. היה לי קשה לחזור לשם, לפתוח שוב את מה שעברתי. בדיעבד, אני מבינה שאולי פשוט עוד לא הייתי מוכנה. אפילו לא ידעתי להגיד את זה לעצמי. גם עלתה בי המחשבה שאולי זה מוקדם. האם אני כבר במקום שבו אני יכולה להסתכל על כל זה מבחוץ? אולי אני עדיין קרובה מדי למה שקרה.
"מה שעזר לי היה הזמן, ובעיקר האמון שבנינו לאט ובזהירות לאורך הדרך. למדתי להכיר אותך ולסמוך עליך. ידעתי שאתה באמת מקשיב לי, שאתה מבין ומכבד את הקצב שלי, גם כשאני פתאום נעלמת לשבוע. סמכתי עליך והרגשתי שאנחנו כותבים יחד את הספר ושאתה מקשיב לכל ההערות שלי. ככל שהתהליך התקדם, הרגשתי שאתה ממש מכיר אותי, וזה נתן לי ביטחון להמשיך. היום אני מבינה שלא באמת הייתי צריכה להיות מוכנה לגמרי כדי להתחיל. במובן מסוים, עצם התהליך שעברנו היה חלק ממה שעזר לי להיות מוכנה".
איך בני המשפחה שלך הגיבו לספר?
"זה היה מורכב עבורם. כאילו כל אחד מהם קרא 'ספר אחר'. כל אחד התחבר לחלק אחר של הסיפור, בהתאם למה שעבר בעצמו. זה הסיפור שלי אבל גם שלהם. הם היו חלק ממנו. כל אחד חווה בדרכו את הקושי והכאב. הספר החזיר אותם לרגעים שעברו והשלים להם את התמונה מהצד העזתי של הגבול. הספר השלים מה שלא יכולתי או רציתי לספר אחרי שחזרתי. יש משהו בקריאה שאיפשר להם לעצור ולהבין לעומק.
"אני מרגישה שבני המשפחה רואים בספר לא רק תיעוד של מה שעברתי בשבי, אלא גם תיעוד של הדרך שעשיתי מאז. בשבילי זה היה חשוב לא פחות. אני גם חושבת שזה נתן להם אפשרות להבין אותי קצת אחרת. לפעמים דווקא דרך הכתב אפשר להגיד דברים שקשה לומר בקול. אני מרגישה שהם גאים בי על שהצלחתי לקחת את המקרה שלי ולהפוך אותו למשהו שיכול לתת כוח לאחרים".
סוסנה ביום השחרור מהשבי
אם היית יכולה לדחוף את הספר לשלושה אנשים ולומר להם: "תקראו" – במי היית בוחרת?
"האמת היא שאני פחות חושבת על אנשים ספציפיים. אני מעדיפה לחשוב במונחים של קבוצות: הקבוצה הראשונה היא אנשים שעוקבים אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר. כולנו נחשפנו להרבה סרטונים ועדויות, אבל בסופו של דבר, מאחורי כל עדות או סרטון כאלה יש אדם עם עולם שלם שנשבר. הייתי רוצה שהספר יאפשר להכיר את המקום האנושי הזה, שמעבר לעובדות. מאחורי כל סיפור יש אדם ומשפחה שמנסים לבנות מחדש, וזו בעיניי נקודת המבט שהכי חשוב לשתף.
"הקבוצה השנייה היא אנשים שמלווים נפגעי טראומה: בני משפחה, חברים, אנשי חינוך ומטפלים. לא כדי ללמוד את הסיפור שלי דווקא, אלא כדי להבין משהו רחב יותר על טראומה ועל שיקום. אנשים לפעמים נוטים לחשוב שאם מישהו נראה חזק, מחייך, 'מתפקד' סימן שהוא כבר התגבר על הטראומה. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מזה. אפשר להיות חזקים מאוד ועדיין להיאבק בכל יום ולהמשיך לשאת בפנים את מה שעברת. אני חושבת שאחד הדברים שהכי חשוב לי שאנשים יבינו הוא ש'חוסן' זה לא אומר שאין יותר כאב. לפעמים זה פשוט אומר שלמדת לחיות עם הכאב. וזה באמת מלחמה יומיומית, אבל אני מאמינה שאסור לוותר כי הרצון לחיות ולהיות מאושר חזק יותר מהכול.
"הקבוצה השלישית היא בני נוער, קבוצה שלתפיסתי הספר נכתב בעיקר עבורה. אני מאמינה שבני נוער יודעים להכיל מורכבות יותר ממה שאנחנו לפעמים חושבים. אם הספר יעזור להם לפתח הבנה טובה יותר למה שקרה לנו ב-7 באוקטובר ובכל התקופה שבאה בעקבותיו אז עשינו דבר נכון. אני רוצה שהספר יסייע להם לגלות אמפתיה, אחריות והבנה של המציאות. הנוער הם הדור שיצטרך לשאת את הזיכרון קדימה, ואני מאמינה שסיפור אישי יכול להגיע אליהם בצורה נכונה יותר מרשימות של עובדות ונתונים".
היית רוצה שהספר יתורגם לערבית?
"כן. אני לא יודעת מי יקרא אותו ואיך יקבל אותו, אבל אני מאמינה שכל עדות צריכה להיות נגישה לכל מי שמוכן להקשיב. אם הספר יכול להגיע גם לקוראים דוברי ערבית בעלי לב פתוח, אז כמובן שאני בעד. הסיפור לא נכתב ממקום של כעס, שנאה או נקמה. הוא נכתב כדי להעיד על מה שקרה לי, בדומה למה שקרה לרבים, ולהזכיר מה המשמעות של אובדן חירות ושל אנושיות. לגרום לאנשים להבין שמה שאנשים עברו לא קשור לפוליטיקה אלא לאנושיות, לטוב ורע".
המלצר מגיע ושואל "לפנות לכם?", "כן", אני אומר וקורץ לעמית, "תודה. אנחנו עם המלוחים, המרירים והחמוצים סיימנו. עכשיו אנחנו זקוקים לקצת מתוק".
