בנאומים שנשא בטקסים הרבים של החתימות הרבות על מזכר ההבנות עם איראן חזר הנשיא האמריקאי על מה שנראה בעיניו כנימוק מוחץ לטובת החתימה: אחריה מחירי הנפט יצללו ולכן שערי הבורסות יזנקו. צפויה מיד, הבטיח טראמפ, התפוצצות בורסאית ועמה שובו של השגשוג.
הנשיא הסביר את מוכנותו לוויתורים למשטר האיראני במניעת "קטסטרופה כלכלית עולמית", קריסת המשק הגלובלי לשפל, לאבטלה המונית ולגלי אינפלציה, והכל בגלל מיקוש מצר הורמוז – מעבר ים צר יחסית במפרץ הפרסי – שפגע בשרשרת האספקה של הנפט והגז הטבעי. ההסבר שלו נקלט מיד ברחבי השיח הכלכלי הגלובלי. חזרו עליו והדהדו אותו מעצבי דעת קהל, משקיעים מודאגים וכמובן פוליטיקאים התומכים בפשרת טראמפ. הם הזכירו שוב ושוב את הימים האפלים של משברי הנפט מ-1973/74 ומ-1979/80 ואת תוצאותיהם: החשכה שירדה על ערים מרכזיות במערב, הפסקות הייצור מתמשכות, פגיעה בתעשייה ובתעסוקה, התורים האינסופיים לתחנות דלק והזינוק במדדי המחירים. בקצרה, אסון.
נשיא איראן פזשכיאן עם המזכר החתום
רק דבר אחד "שכחו" טראמפ ומקהלת זורעי הבהלה בעקבותיו: ממשברי הנפט ההם חלפו 50 שנים בהן השתנה מגזר האנרגיה ללא היכר. ב-1980 כ-40% מהחשמל בעולם הופק מנפט; ברבע האחרון של 2025, לעומת זאת, הופקו מנפט רק 2% מהחשמל בעולם. לכן, לייקור או להוזלה של הנוזל השחור יש כיום השפעה מזערית בלבד על מחירי החשמל ועל מחירי המוצרים והשירותים שהוא משמש להפקתם. גם מגזר התחבורה השתנה: צי המכוניות נהיה יותר ויותר חסכוני בבנזין ונתח המכוניות החשמליות וההיברידיות מזנק. זאת ועוד. התייעלות אנרגטית מתמשכת גרמה לצריכה נפט מוקטנת בעשרות אחוזים לכל יחידת תוצר מקומי עולמי ריאלי. בזכות מגמות אלו עלו אשתקד עתודות הנפט במדינות OECD על גדותיהן – עוד לפני שארה"ב הגדילה, בתגובה לחסימת המצר, באחוזים לא מעטים את הפקת הנפט והגז הטבעי. העולם הפיק הרבה יותר נפט ממה שביקש לצרוך. אומנם ליד המשאבה בתחנת הדלק התייקרות בנזין עדיין כואבת, אך הכאב נוגס רק אחוז עד שניים מרמת החיים ואין זכר לפאניקה. בניגוד גמור לטענת טראמפ, הבורסות דווקא המשיכו לעלות בחודשי העימות במצר הורמוז וירדו ב-3% עד 4% לפחות מאז החתימה על מסמך ההבנות/הסכם המסגרת בין ארה"ב לאיראן.
זו דיקטטורה איסלאמית ענייה, מרוששת ושבורה שאוכלוסייתה חיה בפחד מתמיד. פחד מהיפרדות-אינפלציה, פחד מרדיפות אכזריות, פחד מהפצצות
נהיה ריאליים. היכולת הכאילו-צבאית של משמרות המהפכה באיראן לשגר מדי פעם כטב"ם לעבר ספינת מכולות או מכלית נפט במצר הורמוז לא הופכת אותה למעצמה או למדינה עוצמתית. איראן רחוקה-רחוקה ממעמד כזה; היא קרובה לתחתית הפירמידה של העושר הגלובלי. זו דיקטטורה איסלאמית ענייה, מרוששת ושבורה שאוכלוסייתה חיה בפחד מתמיד. פחד מהיפרדות-אינפלציה, פחד מרדיפות אכזריות, פחד מהפצצות. התוצר לנפש איראנית אחת, כ-3,400 דולר אשתקד, נמוך בכמעט 97% מתוצר לנפש אמריקאית אחת, כ-94 אלף דולר. המשטר באיראן מגיע לקצה גבול הישרדות והוא לא באמת מסוגל לאיים על אמריקה או על כלכלת המערב או על מעבר חופשי במצר הורמוז. הוא מנפנף באקדח מים.
המסקנה מתבקשת מעצמה. טראמפ בחר במודע להיבהל מההשלכות הכלכליות הגלובליות הנוראיות-כביכול של המשך הסגירה של מצר הורמוז ומשווק במרץ את סיפור הזה לדעת הקהל. אימת הכלכלה משמשת לו מסווה נוח להצדקת התפנית במדיניותו כלפי איראן, מדיניות חדשה המעדיפה הידברות, גם חלקית ולקויה, על פני התלקחות מלחמתית נוספת, גם כשמובטח בה ניצחון אמריקאי מוחץ. זו בחירה שניתן להסביר אותה בלי להמציא נימוקים כלכליים מופרכים.
