"הורים משרתים היא הקבוצה שמשלמת את המחיר היקר ביותר, במצבם הרגשי והמשפחתי. ילדיהם משלמים וימשיכו לשלם מחיר רגשי ופיזיולוגי יקר מאד בעתיד, אם לא נספק להם טיפול ממוקד בטראומה. בלי התערבות טיפולית, המחיר ילווה את החברה הישראלית שנים קדימה". את האזהרה המדאיגה הזו מנפקת פרופסור רות פלדמן מאוניברסיטת רייכמן, והוא מבוסס על מחקר מקיף שהובילה, שנתוניו נחשפים הבוקר (רביעי) לראשונה ב-ynet.
פרופסור פלדמן עומדת בראש המרכז לחקר המוח והתפתחות האדם בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, והמחקר שהובילה התמקד ב-2,500 משפחות של משרתי מילואים, שהם הורים לילדים עד גיל שבע. התמונה העולה מהמחקר מדאיגה ביותר: שיעורים חריגים של פוסט-טראומה בקרב הורים וילדים, קשיים זוגיים עד כדי פניות להיפרדות, פגיעה בתפקוד המשפחתי והשלכות שעלולות ללוות את הילדים שנים רבות.
על פי הנתונים, 75 אחוזים מילדי משפחות המילואים מציגים תסמיני פוסט-טראומה ברמה תת-קלינית (שנחשבת לרמה גבוהה), ו-31.4 אחוזים מתוכם מוגדרים כסובלים מפוסט-טראומה מלאה.
אצל האבות, משרתי המילואים, 35 אחוזים דיווחו על תסמינים ברמה קלינית או תת-קלינית, ו-21 אחוזים מתוכם סובלים מפוסט-טראומה מלאה. בקרב האימהות, נשות המשרתים, 42 אחוזים סובלות מתסמינים ברמה קלינית או תת-קלינית, ו-28 אחוזים מתוכן מוגדרות כסובלות מפוסט-טראומה מלאה.
"אומה בטראומה"
"מאז מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה הפכנו לאומה בטראומה, ומשפחות המילואים שמגדלות ילדים קטנים חוו ועדיין חוות קושי עצום", הסבירה פרופסור פלדמן. "נשים שנדרשות לגדל ילדים ולנהל בית בתוך שגרת מלחמה, כשבני זוגן מאות ימים במילואים והדאגה לשלומם אינה פוסקת; גברים שנלחמים בחזית רחוקים מילדיהם הקטנים ודואגים למשפחתם; והילדים הקטנים שמגיבים למלחמה בסימפטומים של פוסט-טראומה: הרטבה, היצמדות, בכי מוגבר, חלומות ביעותים, חוסר ויסות, התפרצויות, תוקפנות, קושי בשינה, רגרסיה התפתחותית, ועד לסימפטומים קשים של טראומה שמשאירים אותותיהם על המוח המתפתח כמו הסתגרות, קושי ביצירת קשרים ואובדן אמון".
לדברי פרופסור פלדמן, אותן משפחות מתמודדות עם מציאות בלתי אפשרית: "המצב אצל משפחות מילואים עם ילדים קטנים הוא לעיתים כאוס מוחלט, צונאמי של בעיות בריאות נפש. קבוצת הסיכון המרכזית היא ילדים בגילי ארבע עד שבע. הורים רבים חושבים שילדים לא מבינים מה קורה סביבם. הם מבינים, אבל עדיין אין להם כלים לבטא את המצוקה. במקום לדבר הם מתחילים להרטיב, נצמדים להורים, מסרבים ללכת לגן או מתקשים להירדם".
גלריה
פרופ' רות פלדמן. "ללא התערבות טיפולית מקצועית, מצבם רק יחמיר וזה מנבא דיכאון"
(צילום: אוניברסיטת רייכמן)
על פי פרופסור פלדמן, אחד הסימפטומים המדאיגים הוא דווקא ההתכנסות וההסתגרות של הילדים: "ילד שמפריע וצועק מושך תשומת לב ומקבל עזרה מהורים וגננות. ילד שיושב בצד, לא משחק ולא יוצר קשרים חברתיים עלול להישאר מתחת לרדאר. דווקא הילדים האלה זקוקים להתערבות מקצועית. ללא התערבות טיפולית מקצועית, מצבם רק יחמיר וזה מנבא דיכאון".
ממצא מדאיג נוסף שלה במחקר מצביע על הקשר בין מצבם הנפשי של ההורים, בעיקר של האימהות, לבין מצב הילדים. על פי הנתונים, ילדים לאימהות שסובלות מפוסט-טראומה נמצאים בסיכון גבוה פי שלושה לפתח פוסט-טראומה בעצמם.
גם בתחום הזוגיות, כך על פי המחקר, משלמות משפחות משרתי המילואים מחיר כבד נוסף. "בשנה האחרונה נתקלנו בפניות רבות של זוגות שמבקשים להיפרד. רואים יותר ויותר מתחים זוגיים שלא היו בתחילת המלחמה", תיארה פרופסור פלדמן. "יש נשים שאומרות לבן הזוג: 'אתה בוחר שוב ושוב בפלוגה על פני המשפחה'".
עוד היא אמרה: "במקביל, רבים מהאבות חוזרים משירות מילואים ממושך לאחר שחוו לחימה, אובדן חברים או סכנת חיים מתמשכת, ומתקשים להשתלב מחדש בשגרת המשפחה ולמצוא מחדש את מקומם בבית. אבות מתקשים לתקשר וילדים מסרבים לקשר ביום או ביומיים הראשונים, ויש מקרים שנוצר נתק עם המשפחה. האבות מרגישים שהמשפחה כבר למדה להסתדר בלעדיהם, וחושבים שהמשפחה לא צריכה אותם יותר. הם לא יודעים איך להיכנס בחזרה.
"האישה יצרה סדר יום עם הילדים, והרבה פעמים הם התרגלו להיות בלעדיו והוא מרגיש מרוחק ולא נלחם על המקום שלו"
(צילום: דובר צה"ל )
"במאות הימים שהוא היה במילואים, האישה יצרה סדר יום עם הילדים, והרבה פעמים הם התרגלו להיות בלעדיו והוא מרגיש מרוחק ולא נלחם על המקום שלו. נוצר מעגל הרסני - הוא מתרחק, והאישה מרגישה שזה לא אותו בן הזוג שהיה לה. יש אבות שמתקשים כבר להאמין שהם משמעותיים, ומתקשים לבנות מחדש את הזוגיות ואת האבהות. הם מפחדים שיביאו משדה הקרב דברים שמזיקים למשפחה שלהם".
נדרש סיוע נרחב בהרבה מהמדינה
מיד אחרי 7 באוקטובר התקבלה במרכז לחקר המוח והתפתחות האדם החלטה להשתמש בידע שנצבר שם מאז 2002 בשדרות ובעוטף עזה, ולסייע למשפחות המילואים להתמודד. מי שמרכזת את הפרויקט היא מיכל דביר רוזנפלד, בהשתתפות צוות של שמונה פסיכולוגיות שמעבירות מפגשים בזום לאנשי ונשות מילואים, שחלקם מתחברים מהחזית בעזה ולבנון. לצידם פועלים שבעה אנשי מחקר, שנמצאים בקשר עם המשפחות. ההתערבות בנויה על הכלה ושיתוף, רכישת כלים להתמודדות עם קשיים בהורות, הבנת מצבים רגשיים מורכבים של ילדים בזמן מלחמה, והתמודדות עם תהליכים אישיים וזוגיים בזמן טראומה מתמשכת.
תוצאות המחקר מצביעות על ההשפעה המיטיבה של ההתערבות לא רק על ההורות, אלא גם על מצבם הרגשי והתפקודי של ההורים ושל הילדים. אולם גם לאחר ההצלחות הללו, תמונת המצב הכוללת נותרה מדאיגה: נתוני המעקב העלו שתסמיני הפוסט-טראומה אצל האימהות לא פחתו באופן משמעותי, ואצל חלק מהאבות אף נרשמה החמרה.
לדברי פרופסור פלדמן, התמיכה במשפחות נעשית ללא תשלום וממומנת על ידי תרומות שהיא מגייסת מארגונים יהודיים בעולם, אבל יש צורך לעשות זאת ברמה לאומית בהיקף נרחב הרבה יותר.
"כ-80 אחוזים מההורים דיווחו על הידרדרות משמעותית בכל האספקטים של חייהם", אמרה. "זה נתון שחייב להגיע לרשויות ולציבור הרחב. אני חוקרת טראומה של הורים וילדים כבר יותר מ-20 שנה, אבל מרגישה שהמחקר הזה הוא המחקר של חיי. בכל יום אני נדהמת מחדש מהמחיר שמשלמות המשפחות האלה, ומהגבורה של האנשים שיוצאים שוב ושוב להגן על כולנו ומשאירים בבית בני זוג וילדים קטנים. רק מודעות ופרסום יוכלו אולי לזעזע את האחראים על בריאות הציבור, ולגרום להם להשקיע הרבה יותר משאבים בעזרה למשפחות האלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.07.26
