כמעט שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, קיבוץ כיסופים שספג מכה קשה מאוד מתחיל לשוב לחיים - ובצורה מרשימה. הרוב המוחלט של התושבים החליט לחזור לקיבוץ, שנמצא במרחק קילומטר וחצי מהגבול. בין קראווילות זמניות לבתי קבע שנבנים מחדש, הילדים כבר רוכבים על אופניים, הבריכה והפאב חזרו לפעול, ומזל מנצור נוסעת בקלנועית לבית העלמין - המקום היחיד שבו היא יכולה להיות שוב קרובה לבעלה שלמה ז"ל, שנחטף ונרצח.
השבוע הזה ייזכר בתור נקודת המפנה של כיסופים, שעלה על הקרקע ב-1951. מתוך התושבים ששרדו את הטבח, כ-90 אחוזים השלימו השבוע את החזרה הרשמית למקום, כך לפי הקיבוץ. החזרה המרשימה של קהילת כיסופים מסמלת אבן דרך נוספת בתהליך שיקום העוטף, ומצמצמת את רשימת הקיבוצים שעוד לא שבו לארבעה: בעוד משפחות ראשונות מחולית כבר החלו לשוב, ובכפר עזה צפויים התושבים להתחיל בחזרה בעוד כחודשיים, בבארי החזרה הרשמית מתוכננת לדצמבר הקרוב, ובניר עוז רק לקיץ 2027.
בטבח 7 באוקטובר ובימים הראשונים שאחריו נרשמו 20 חללים בקיבוץ – 14 מאנשיו ושישה עובדים זרים. אחד הנרצחים, שלמה מנצור (85) ז"ל, נחטף ב-7 באוקטובר ונרצח.
"חזרתי בשביל שלמה"
אלמנתו של מנצור, מזל, יושבת בקראווילה הזמנית שאליה נכנסה לפני שבועיים, עד שביתה שנהרס כליל ייבנה מחדש. "הגעתי לכיסופים בגיל 11 וחצי, בסוף שנת 1958, במסגרת חברת נוער", סיפרה. "שלמה הגיע קצת אחר כך. הוא היה מדריך מחנאות, לימד אותי לעשות כל מיני דברים, ושם נרקמו בינינו יחסים. עזבתי, ושלמה עזב אחריי כי הוא רצה את קרבתי.
"אחרי שהתחתנו בירושלים ב-1964 ונולד הבן הבכור, הגיעה משלחת מהקיבוץ והציעה לנו לחזור. לא רציתי, לא אהבתי את הלינה המשותפת, היה לי קשה עם הדבר הלא-טבעי הזה שילדים גדלים בבתי ילדים, אבל חזרנו, כי בעיר היה קשה", היא נזכרת. חמישה ילדים נולדו לאורך השנים לבני הזוג שבנו את ביתם בקיבוץ שבו הכירו.
מזל מנצור והשלט לדלת הבית
(צילום: הרצל יוסף)
כשהיא מספרת על 7 באוקטובר, מזל דומעת: "שמענו אזעקה, התעוררנו. שלמה הלך לממ"ד להדליק טלוויזיה ולא הצליח. הלכתי לסלון, ותוך כדי אני שומעת יריות בדלת. המחבלים פרצו אותה. הסתתרתי בשירותים והם הגיעו אליי. חששתי שהם יירו בי ואמרתי להם 'לא, לא'. אחד מהם, השייח שלהם כנראה, אמר: 'אנחנו לא נהרוג אותך, תביאי את המפתח של האוטו'.
"כשיצאתי ראיתי שהם מוציאים את שלמה, אזוק מאחורי הגב באזיקון. הלכנו לכיוון החניה ופתאום אחד מהם נתן סטירה לשלמה. אמרתי לו: 'למה? זה לא יפה, הוא אדם מבוגר', ככה יצא לי, באופן טבעי. לא הייתה תגובה. גם שלמה אמר: 'לא עשיתי כלום'. הם התקדמו לכיוון האוטו ואני נשארתי לעמוד מאחורה. רצתי לשכנה שגרה בצמוד אליי, נכנסתי לממ"ד שלה ופתאום שמענו פיצוץ חזק מאוד. הם ירו טיל אר-פי-ג’י על הבית שלי. אחר כך באו וירו על הממ"ד של השכנה, על החלון, אבל לא הצליחו להיכנס. ב-2:20 בלילה חילצו אותנו".
שלמה מנצור ז"ל לצד מזל
שנה וחצי חיה משפחת מנצור בחוסר ודאות משווע, עד שהתבררה הבשורה המרה: שלמה נרצח. ככל הנראה כבר בימים הראשונים שאחרי הטבח. "כל הזמן הייתה לי הרגשה לא טובה, לא רציתי להשלות את עצמי", נאנחה מזל. "קיבלתי ממנו המון אהבה וכבוד. הוא היה אבא מסור לילדים. הייתי צריכה להתחלק בו עם כל כיסופים, כי הוא השקיע בכל אחד, אבל זה לא הפריע לי".
ילדיה של מזל לא גרים בכיסופים, אבל היא בחרה מיוזמתה לחזור לגור בקיבוץ. "אני צריכה את הפינה שלי, את השקט, וכמובן – לבקר את שלמה. הוא קבור פה, אז יש לי את מי לבקר. ביקשתי לבנות את הבית שלי מחדש באותו מקום ובאותה צורה, ואני מחכה שזה יתחיל לקרות", אמרה ועלתה על הקולנועית שלה, בדרך לפקוד את הקבר.
"הילדים החזירו אותנו לכאן"
הסנוניות הראשונות של השיבה הביתה התחילו כבר בספטמבר 2025. קבוצה של משפחות עם ילדים החליטה שהיא לא מחכה יותר, וחזרה כדי לפתוח את שנת הלימודים במערכות החינוך של מועצת אשכול. אחת מהן היא משפחת מוזס.
אביעד מוזס (36), נשוי ואב לשלושה, שימש עד לפני שבועיים כקצין בקבע באמ"ן (שירת 17 שנה בצה"ל) וכיום הוא מפקח מערכות בחברת WXG, ויו"ר ועדת החינוך של הקיבוץ. הם הגיעו לכיסופים באוגוסט 2022 למסלול קליטה, וב-7 באוקטובר מצאו את עצמם נעולים בממ"ד במשך יותר מ-30 שעות.
"ראיתי מחבל מזווד מכף רגל ועד ראש עם אר-פי-ג'י וקלצ'ניקוב עומד בכניסה לפרגולה שלי", שחזר. "יש לנו כלב, סימבה, לברדור שחור גדול מעורב. למרות הפחד והפיצוצים סימבה קפץ, נבח עליו והבהיל אותו. המחבל העדיף להסתובב וללכת. סימבה הציל אותנו".
מראשוני החוזרים. אביעד מוזס עם הילדים וסימבה
(צילום: נופר מוזס)
המשפחה חולצה תחת אש רק בראשון בבוקר. משם פונתה למלונות ים המלח, שם הייתה במשך שנה, ולאחר מכן ליישוב עומר לשנה נוספת. "כבר בממ"ד התחלנו לארגן דברים, בגדים ותרופות. הבנו שאנחנו הולכים לכיוון של פינוי", סיפר מוזס.
באוגוסט האחרון החליטה המשפחה לחזור לקיבוץ. "אמרנו שנפתח גני ילדים ומסגרות חינוך לא משנה מה קורה. רצינו להיות המגנט שמושך את שאר המשפחות חזרה. לאט-לאט התחיל להגיע מסה של משפחות. כמעט כל יום משפחה אחרת חזרה. הרגשנו כמו כוח חלוץ שמגיע לבדוק את השטח. חלוצים מודרניים. חיינו בתוך אתר בנייה, היו בעיות חשמל וחבלי לידה קשים. אנחנו מתחילים להחזיר את כל מה שאנחנו רגילים אליו - טקסים, מסורות. סביב מבני הגנים היו לא מעט קרבות ומחבלים ששהו במבנים האלה, והנה, המבנים האלה נחנכו מחדש".
ההחלטה, לדברי מוזס, נבחנת דרך העיניים של הדור הבא: "הילדים חזרו לחלום שלהם. הם רצים, לוקחים אופניים, מטיילים בשבילים המוכרים. מבחינתם הם פשוט חזרו הביתה. החזרה היא מורכבת כמו כל הדברים בשלוש שנים האחרונות, אבל בסוף זאת תחושה של בית - גם עבורנו המבוגרים וגם לילדים".
לנהל קהילה מהממ"ד
על המקהלה האנושית הזו, ברגעיה הקשים ביותר, ניצחה שרון עופרי (48), אם לחמישה, שעברה לקיבוץ ב-2018. ב-7 באוקטובר היא כיהנה כראש צח"י (צוות חירום יישובי), ובמהלך חודשי הפינוי נכנסה רשמית לתפקיד מנהלת הקהילה. "מצאתי את עצמי מנהלת קהילה בטראומה עמוקה מתוך מלון בים המלח, כשהילדים שלי עצמם איבדו חברים קרובים", תיארה.
"לשמור על הקהילה". שרון עופרי
(צילום: הרצל יוסף)
את ניהול מצב החירום בזמן הטבח היא ביצעה מתוך הממ"ד הביתי, בזמן שהמחבלים יורים בין היתר על דלת הכניסה לביתה. "הבנתי די מהר שהרבש"ץ שלי מנותק קשר. התחלתי לעשות מיפוי של התושבים. פתחתי קבוצת וואטסאפ קטנה וסודית לבעלי תפקידים, כי לא רציתי להכניס פאניקה בקבוצות הכלליות וגם כי הייתי צריכה לכתוב את מה שאני יודעת: ידעתי כבר מ-6:40 שיש בתים שרופים וחטיפות, שרוני הרבש"ץ מנותק קשר, ששלמה מנצור נחטף".
בסוף אוגוסט האחרון חזרה גם עופרי לביתה בקיבוץ. מי שדחף אותה, לדבריה, היה דווקא הנוער של כיסופים שהכריז: "אנחנו חוזרים - אתם תעשו מה שאתם רוצים".
"תוך פחות מ-24 שעות כולם היו כאן בחוץ והכול ברגע אחד חזר לקדמותו", סיפרה. "התגעגעתי למטבח שלי. בתור מישהי שמבשלת ואופה, שום מלון לא יכול להחליף את המרחב שלך. אי-אפשר להסביר את התחושה של הבית, של הסלון שלך - לא משנה אם הוא מבולגן או לא. המבוגרים חזרו לכאן בעקבות הילדים, והכוח של הקהילה הזו הוא הדבר הכי חזק שיש. עכשיו המטרה היא פשוט לשמור עליו".
מבט אל העתיד
עד כה מדווח על כך שחזרו לעוטף כ-92% מהתושבים. אולם הנתון לא מכיל בתוכו את הקהילות שלא חזרו - בארי, כפר עזה, ניר עוז וחולית - כך שהנתון מעט נמוך יותר אך עדיין גבוה.
כמו כן, במינהלת תקומה מצביעים על כך שמספר התושבים בחבל גדל מכ-62 אלף לפני המלחמה, לכ-65 אלף היום - זאת בעיקר בזכות הצמיחה של העיר שדרות. עוד אומרים שהשאיפה היא להגיע ל-120 אלף תושבים עד 2023, עשר שנים מהמחדל הנורא. המינהלת בהגדרתה צפויה להיסגר בסוף 2028.
