מאז שפרצה המלחמה לפני 1,000 ימים, השתנו חייהן של משפחות רבות מהקצה אל הקצה - עם הורה שנעדר מהבית בכל צו 8, והורה שנשאר לבד עם הילדים ונדרש להמשיך לתפקד בשגרה.
סרן (במיל') ר' (31) מירושלים הוא קצין קשר בחטיבה 810, שעובד כיועץ בכיר לסגן ראש עיר. אשתו, אורפז (29), היא מנהלת פרסום בתחום המלונאות. יש להם שני ילדים – גפן בת השלוש ובשן בן השנתיים, ובעוד חודש יתווסף למשפחה אח קטן.
מאז 7 באוקטובר התייצב ר' ליותר מ-600 ימי מילואים, שכללו חמישה סבבים בסוריה ולבנון וקורס קצינים. רק בשבוע שעבר הוא סיים את הסבב האחרון, וביום ראשון כבר ייצא לקורס מ"פ שיימשך חודש.
כל סבב כזה כרוך בפרידה כואבת מילדיו. "עם הבת הגדולה זה קשה, היא כבר מבינה ושואלת 'למה אתה לא נשאר איתנו?', אני עונה לה שצריך אותי שם, והיא אומרת שהיא גם צריכה אותי בבית. זה תמיד מאבק", הוא מספר. "הבן הקטן, לעומת זאת, רגיל לזה. הוא נולד שבועיים לפני המלחמה וכל חייו אני על מדים, יוצא וחוזר הביתה. הוא לא מכיר משהו אחר".
לקראת הולדת בנם השלישי, ר' מקווה להיות יותר בבית, אבל מספר ש"זו תקווה שהייתה גם בעבר, ואני לא מפתח ציפיות. יכול להיות שאקרא שוב למלחמה, ויכול להיות שלא. גם אחרי מבצע 'חיצי הצפון' המצב נראה רגוע, ואחרי פחות משנה הייתה שוב התחממות. הדבר הוודאי היחיד הוא חוסר הוודאות".
לצד קשיי המרחק מהבית, סרן ר' נושא תחושות קשות על היעדר השוויון בנטל. "הקהילות החרדיות הגדולות והעסקנים לא עשו את הסוויץ'. זה מאכזב כי אני מכיר אותם אישית: כשאני לא במילואים אני עובד עם ולצד המפלגות החרדיות, עם אנשים שמובילים את החסימות וההפגנות. מאכזב שהם לא מבינים את גודל השעה. הייתי בטוח שזה הולך להשתנות, אבל הם עדיין לא מבינים את המצב ולא מוכנים לקחת חלק במאמץ המלחמתי. אני מקווה שבהמשך יגיע שינוי", הוא אומר.
ר' עם ילדיו: "הדבר הוודאי היחיד הוא חוסר הוודאות"
(צילום: מאי גל)
בבית, מאחור, נשארת אורפז. "את התשובה החיובית לבדיקת ההיריון שלחתי לו בוואטסאפ כי הוא היה בצפון", היא מספרת, "אני מנסה לתאם את בדיקות האולטרסאונד לזמנים שאולי יגיע, ואם זה לא קורה, אנחנו עושים פייסטיים. אצל הילדים, ההתמודדות עברה כמה שלבים. כשהם היו קטנים זה עבר לידם, אחר כך הם כעסו עליו, בכו, וכשהוא היה בבית ונעל נעליים כדי לצאת לזרוק את הפח, הם צעקו 'אל תלך למילואים'. היום אנחנו בשלב שהם מתמקחים איתו לכמה ימים הם מסכימים שיילך".
גם היא כואבת את אי-השוויון. "אנחנו נקרעים והעולם ממשיך כסדרו. זה שובר את הלב", היא אומרת, "אני חיה בתחושה של מרתון: לתקתק את הילדים בבוקר כמה שיותר מהר כדי להגיע בזמן לעבודה כדי שאוכל לצאת בזמן לאיסופים, להמשיך למשמרת ב' בבית כאילו לא היה יום עבודה, להגיע ללילה ולנסות להצליח לעשות שיחת וידיאו עם אבא כי זה חשוב להם – ויש שבועות שהוא מדבר איתם רק כמה דקות. מתסכל לדעת שאין סוף ללחימה ולהרגיש שאנחנו בין הבודדים במדינה שנמצאים תחת האלונקה".
