7 באוקטובר לא היה נס, כפי שיש הטוענים בחוסר רגישות, שכן שום נס לא שווה את אובדן החיים והפגיעה בנפש - אבל הוא כן היה, לצד האסון, גם הזדמנות אדירה לתיקון. ובמובן זה אלף הימים שחלפו מעידים על החמצה בקנה מידה היסטורי.
ההחמצה הראשונה קשורה במישור הפנימי. מיד לאחר 7 באוקטובר השתררה בארץ אווירה שקשה יהיה לשחזר: לצד הצער והזעם, נשבה בכל מקום רוח של התנדבות, השקעה, נכונות להקרבה עצמית וערבות הדדית. חשבו לרגע, בלי פוזיציה פוליטית, מה היה קורה לו ראש הממשלה היה מנצל את האווירה המיוחדת ומודיע שהוא אינו אשם, שכן גם הוא נשען על המודיעין והצבא שכשלו, אבל הוא ללא ספק האחראי כמי שעומד בראש המערכת; ולכן, כשתסתיים המלחמה שיעמוד בראשה, הוא גם יסיים את תפקידו ויעביר מניסיונו לבא אחריו. נטילת אחריות כזו, בנוסח מנחם בגין, הייתה מחדשת את המערכת הפוליטית ומאפשרת לאנשים, מפלגות וזרמים רעיוניים חדשים לנבוע. אלא שזה לא קרה, ודי עצוב לראות שגם אלף ימים לאחר האסון הכבד בתולדותינו חזרנו לאותה מערכת פוליטית, עם אותן מפלגות כמעט ואותם פוליטיקאים שרובם נמצאים כבר עשורים במערכת. זו ההחמצה הראשונה.
בנימין נתניהו ג'וזף עאון
(צילום: ANWAR AMRO/AFP, shutterstock, שלו שלום, Aziz Taher/Reuters)
במישור הביטחוני אין ספק שחמאס הוכרע, חיזבאללה נחלש מאוד, ובסוריה התחלף שלטון אסד העוין (אגב, לא מעט בזכות טורקיה) בג’ולאני. בכך אפשר לסמן הצלחה צבאית, אלא שלצד זאת נפתחו חזיתות חדשות שלא התקיימו לפני אוקטובר: החות׳ים בתימן, והאיראנים, שעד המלחמה לא העזו, כמונו, לתקוף ישירות. צריך להמתין להסכם עימה כדי לבחון אם הסוגיה הקריטית ביותר, הגרעין, אכן תוסר בעקבותיו. כך שבמישור הצבאי היו הצלחות, אך הבעיות לא נפתרו ועלולות להחריף.
ומעל הכל מרחפות שתי ההחמצות הגדולות ביותר שעלולות להעיב על עתידנו, ושתיהן במישור המדיני. ישראל נאלצה לבסוף לעשות תחת לחץ את מה שהייתה צריכה לעשות הרבה קודם - הסדר עם לבנון. אבל בינתיים החמצנו את המומנטום לשלום מלא, שרק בכוחו יהיה לגרום לכך שהאוכלוסייה הלבנונית תדחק את חיזבאללה לפינה.
בחזית הסורית ישראל דחתה את קריאות ג׳ולאני לשלום ומעדיפה את השליטה ברמת הגולן הסורית, שמעולם לא נחשבה כמטרה.
גם בעזה אנחנו לא פועלים בהתאם לאינטרס ארוך הטווח שלנו, כלומר להניע את תוכנית טראמפ לשיקום עזה וליצירת שלטון חדש, בטענה שחמאס עדיין לא פורק לחלוטין מנשקו. אלא שבכך אנו מותירים את עזה הרוסה ומדממת ורק מקבעים את שלטון חמאס, גם אם מוחלש. בכלל, אף מנהיג ישראלי משמעותי לא מעז לומר שאת הסכסוך עם הפלסטינים עדיין צריך לפתור, למרות שאין טיימינג טוב מעכשיו, כשהם מוכים, ואיש לא יסכים למדינה שאינה מפורזת. וכמובן שסירוב זה מונע גם הסכם עם סעודיה.
הכישלון הנוסף נוגע לארה״ב. מדיניות הממשלה שחקה את הקשר עם הדמוקרטים, שנעשו עוינים, בשעה שגם אצל הרפובליקנים מתחזק הזרם שמטיל ספק בהמשך ההשקעה בישראל. לכן ישראל תחת נתניהו נעשתה תלויה בטראמפ, שלמרבה המזל דואג להצילנו מידינו. ומה יהיה אחריו?
בשורה התחתונה: מה שעצוב הוא שלישראל דרושה ועדת חקירה בנוגע למה שנעשה באלף הימים שלאחר 7 מאוקטובר, לא פחות מאשר לבחינת המחדל באותו יום נורא.
