אנשי מילואים עדיין מקבלים, גם בימים אלו, זימון לשלושה חודשים רצוף. גם כאלו שעשו 350 וגם 600 ימים מתוך אלף ימי הלחימה עד כה.
(צילום: AP)
מה שאומר שני דברים: הראשון, שהצבא לא מצליח להשלים את המחסור הקשה בכוח אדם ולהקטין את העומס המוטל על כתפי המשרתים. השני, שלמרות העומס הבלתי נסבל, למרות שמספר המתנדבים ל"נמות ולא נתגייס" רק גדל, למרות הצהרת מזכיר הממשלה ש"סביר להניח שמעצרי תלמידי הישיבה יוקפאו במשך כחצי שנה ולא שלושה חודשים כפי שנכתב", מי שמקבל צו גיוס, או לפחות חלקם הגדול של מקבלי הצו, עדיין מתייצבים.
מתייצבים ונלחמים בנחישות ובגבורה יוצאת דופן הרבה מאוד חודשים, כשכל אחד מהם כבר ראה מקרוב את מחיר הדמים הנורא, את עשרות אלפי הפצועים. המלחמה אילצה את הצבא לבחון מחדש תפיסות יסוד ולהתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת בהרבה מזו שהכיר. לא עוד מבצעים מוגבלים אלא תמרון קרקעי ממושך, תוך הפעלת כוחות גדולים ובשילוב הדוק בין החילות, ובתוך כך, שיקום אמון הציבור בצה"ל שקרס ב-7 באוקטובר ובצדק. אלף ימים שהם אלפי לקחים קטנים המצטברים לאמירות גדולות, אבל יסוכמו כאן במבט חטוף ממעוף הציפור.
במלחמה הזו גדל דור של מפקדים נועזים שרק צריך לפתוח בפניהם את הדלת ולהבטיח שהכי טובים יישארו
שאלה ראשונה היא האם תם עידן הקיבעון המחשבתי, פרי היהירות והאטימות, תרבות הכסת"ח והסמוך. סימון הווי הידוע. 7 באוקטובר הוא גם ביטוי לעובדה שבעשורים האחרונים הצבא לא הצליח להשאיר בתוכו את הטובים, כפי שזה בא לידי ביטוי גם במחקרים של ממד"ה. אם מי שהציעו לו לצאת לפיקוד אמר לא, סימן שחלק, מדגישה, לא כולם, אבל חלק לא מבוטל ממי שנשלחו לקורס קצינים, וחלק ממי שקודמו אחר כך, היו מספרי שתיים, שלוש או חמש בשורה. זו בוודאי לא הסיבה היחידה לדבר הנורא שקרה לנו אז, אבל זה אחד הלקחים שהצבא צריך לקחת בחשבון. באלף ימי הלחימה הצבא הוכיח נחישות וגבורה עילאית. הוכיח יצירתיות ודבקות במטרה. במלחמה הזו גדל דור של מפקדים נועזים שרק צריך לפתוח בפניהם את הדלת ולהבטיח שהכי טובים יישארו בצבא, כמו בהיי טק, שייצרו חשיבה האחרת, שיידעו להטיל ספק ולחפש אלטרנטיבות.
ב-7 באוקטובר לא היה לנו צבא קטן וחכם, היה לנו צבא קטן וטיפש ויהיר מאוד. לא ברמה האישית, אלא כהתנהלות. הוזנחה החשיבה האחרת, כולל אם היא באה מהדרג המדיני.
ואני לא מדברת על יאיר גולן עם התחביב לחיסול ילדים, או לביקורות של אהוד אולמרט או בוגי יעלון שנלחמים על מקומם בזיכרון הקולקטיבי. ויחד עם זאת, חייבת להיות התייחסות מקצועית לתופעות החמורות. לא הדלפה שערורייתית של הפרקליטה הצבאית הראשית שטוב עשה הרמטכ"ל שהדיח אותה, גם אם באיחור ניכר, טיפול מהיר בתופעות קשות שהיו: בביזה, באלימות לא מוצדקת, בפגיעה מיותרת בצד השני. מי שמנתץ פסל של מריה חייב לעמוד לדין.
ודבר אחרון, אם לסכם: בלשכה של כל מפקד, מדרגת מח"ט ומעלה, לצד תמונות ראש הממשלה והנשיא, יש לתלות תמונה של אחת התצפיתניות שעשו את עבודתן נאמנה ונרצחו במלחמה הזו. דגם של ביפר מתפוצץ, אם רוצים, ותמונה של תצפיתנית הרוגה.
