מתוך הבור השחור של טבח 7 באוקטובר הגיחה חברה חבולה וכואבת. בימים הראשונים רצינו לספר לעצמנו שהתפכחנו. שמה שהיה לא יהיה עוד, שמי שראו את האיום הקיומי בעיניים לא יתבלבלו.
(צילום: shutterstock)
הישראלים הוכיחו את כוונותיהם במעשים – הם התייצבו, נלחמו, שילמו מחיר דמים בלתי נתפס, בישלו, ניקו, פינו, קטפו, צבעו, לימדו, הפגינו, העניקו את בתיהם, תרמו מכספם. הכל כולל הכל. בתוך החשיכה הגדולה נותרה רק הפעולה. לקום ולפעול אף על פי ולמרות אימת המוות והשבי וההרס הבלתי נתפסים.
אבל הכוח המניע הזה, הכוח האדיר ששלח מאות אלפים למילואים ארוכים, ששלח סבתות אל מטעי האבוקדו ונערים צעירים לגנים ולבתי ספר מאולתרים בבתי המלון, הוא הלך ונחלש. זו לא טענה, זו פשוט עובדה. זה טבעו של עולם. חירום הפך לשגרה, פעולות יוצאות מגדר הרגיל הפכו למעשי יום-יום.
אלף ימים של חסד וגבורה, היו גם אלף ימים של שכול וכישלון, של זעם ותסכול. המחלוקות הישנות רק הלכו והתעצמו
אלף ימים חלפו מאז שהישראלים יצאו מגדרם, שוב ושוב ושוב. אלף ימים ארוכים כל כך שהפכו למלחמת התשה. כמה פעמים יוכלו אזרחים לצאת מעורם למען הבית? עד מתי יצליחו להחזיק את ההבדל הבלתי נתפס בין מוכנותם להקריב ולשלם מחירים, לבין ההנהגה הצינית המנווטת את הספינה? אלף ימים של חסד וגבורה, היו גם אלף ימים של שכול וכישלון, של זעם ותסכול. ההבטחה ההיא, מבוקר 8 באוקטובר, התקשתה להחזיק מעמד. המחלוקות הישנות רק הלכו והתעצמו, הפער בין הציבור המשרת למשתמט הפך לתהום. הקיטוב והמחנאות מ-6 באוקטובר נותרו בעוצמה זהה, ואולי אף גברו. במקום לחשב מסלול מחדש, נפלנו שוב לאותם בורות.
אין לדעת מתי נוכל לסיים את הספירה. ייתכן שהיא תימשך עוד שנים. 7 באוקטובר היא נקודת ייחוס נצחית. החברה בישראל צריכה להצליח לשוב אל הבטחותיה מבוקר 8 באוקטובר. לא מתוך מצוקה ואובדן, אלא מתוך מבט מפוכח. בלי שותפות רחבה של כלל הקבוצות והגוונים, לא תהיה לישראל זכות קיום. לא באופן מטפורי – אלא ממש. שותפות, בהגדרתה, דורשת ויתורים ומכילה באופן מובנה תסכול תמידי. אבל התסכול הזה עדיף על איבה, ובוודאי עדיף על האשליה שקבוצה אחת תוכל להוביל לבדה ולהכריע את האחרות.
